בן עדינה ונתן

בוגר מחזור נ"א (תש"ל, 1970)

נולד (16/8/1952) בחיפה

שירת כטייס קרב בחיל האוויר

נהרג בקרב בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים,
(7/10/1973)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה
בן 21 בנופלו

קורות חייו של דוד - מה אכזרי הוא הדבר, שאם צריכה לכתוב את קורות חייו ‏ של הצעיר שבבניה לאחר שנפל במלחמה. ‏

דוד נולד ביום השבת ה16- לחודש אוגוסט 1952, ומה אירוני הדבר שביום שבת ‏ הוא נפל, והוא רק בן 21 שנה.‏

מה אפשר לכתוב על קורות חייו של דוד, הרי כל חייו היו הקניית אושר להוריו ‏ והערצה לכל הסובבים אותו. בדרך כלל תינוקות אינם מרהיבים ביותר בצורתם ‏ בתקופה הראשונה להיוולדם, אולם דדי שלנו היה יפה תואר מיום היוולדו. ‏ האחיות בבית החולים רמב"ם היו מלאות הערצה לתינוק היפהפה, שהן טיפלו ‏ בו, וכשהייתי צריכה לחזור עמו הביתה, הן בקשו ממני שאשאיר להן את דדי, כי ‏ קשה הייתה להן הפרידה ממנו.‏

חייו של דדי היו שירה אחת נהדרת. בהיותו בן חודשיים ימים עברנו לגור בשיכון ‏ צבא קבע בשדרות הנשיא. הוא היה ילד נוח, וגדל ללא בעיות. כל דרי השיכון ‏ זוכרים את דדי עוד כשהיה בן 10 חודשים, והוא עמד בלול על המרפסת הפונה ‏ לחצר השיכון ושר שירים בבטאו את מילות בשיר בבירור. בגיל שנתיים וחצי ‏ החל ללכת לגנון. פעמים רבות במקום לשחק עם הילדים היה עומד לו על אבן, ‏ מחזיק בסורגי הגדר ושר בשמחה רבה. הורים רוקמים בדרך כלל לעצמם תכניות ‏ רבות לגבי ילדיהם, ומאחר ששמיעתו של דדי הייתה כה טובה, חשבנו שהוא יהי ‏ פסנתרן, אולם הגורל ‏ ודדי רצו אחרת. ‏

בגיל ארבע התקבל לגן הילדים של "מרתה". מרתה הייתה בוררת את הילדים ‏ הזכאים להיות בגן שלה, אולם בפגישתה הראשונה עם דדי קיבלה אותו בשמחה, ‏ ובמשך השנתיים שהוא בילה בגן, היה אחד הילדים הנערצים עליה.‏ בגיל שש נכנס ללמוד בבית הספר "דוד ילין" ולאחר ארבע שנות לימוד בבית ספר ‏ יסודי עבר לבית הספר הריאלי. הוא סיים את לימודיו בשנת תש"ל (1970) ‏ במחזור נ"א, בלי לגרום לנו במשך השנים כל בעיות. עם קבלת תעודת הבגרות ‏ ביקשנו מדדי שילך לעתודה וילמד בטכניון. הוא אמנם מילא את בקשתנו ונכנס ‏ ללימודי ההכנה לקראת בחינות הכניסה, אולם עשה הכל על מנת להכשיר את ‏ עצמו להגשים את חלומו ולהצטרף לחיל האוויר. ‏

עם כל הפחד שקינן בלבנו ביודענו מה מסוכן הוא קורס הטייס וכל מה שבא ‏ אחריו, לא הפצרנו בו, שישנה את דעתו, ואך תפילה אחת ליוותה אותו - שיהיה ‏ בריא. הוא נכשל כטייס, אולם הצליח כנווט, ואנו היינו כה גאים בנוסענו לטקס ‏ חלוקת הכנפיים, ומה אירוני הדבר שדווקא בבסיס זה נפל יחד עם הטייס נוה, ‏ ברצונם העז להנחית את המטוס ולא להפקירו.‏

ביום 4 בספטמבר 1973 נשא דדי לאישה את בחירת לבו היפהפייה מירב. זה היה ‏ היום המאושר והיפה בחיינו. שמחתנו זו פגה לעולמים. חודש לאחר מכן, ב6- ‏ לאוקטובר 1973 נפל דדי היקר שלנו.‏

ואנו, ההורים השכולים, שני אחיו אוריאל וישעיהו ורעייתו מירב, נשארנו בתוך ‏ ריקנות איומה ובחוסר אמון שדדי איננו וכי לעולם לא נראה את הבן המקסים, ‏ שידע להרעיף אהבתו על הוריו, על אחיו ועל רעייתו המקסימה, אשר בגיל 19 ‏ נהפכה לאלמנה, בנשאה את ילדו של דדי. כולנו מצפים לו בכיליון עיניים, כי הוא ‏ הרי חלק מדדי, ובו נוכל למצוא את דדי שלנו.‏

אמא