בן שולמית וישראל

בוגר מחזור י"ט (תרצ"ח, 1938)

נולד (13/5/1920) ברומניה



נהרג בעת מילוי תפקידו על הגנת קיבוץ בית הערבה (13/12/1940)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בבית הערבה
בן 20 בנופלו

נולד ביום כ"ה באייר תר"פ (13.5.1920) בנובסליצה שבבאסארביה. עלה עם משפחתו לארץ-ישראל, והתיישבו בחיפה. יעקב למד תחילה בבית ספר יסודי. אחר כך עבר לבית הספר הריאלי. מקצועות הלימוד שמשכו ביותר את לבו היו עברית, תנ"ך, היסטוריה, תלמוד ואגדה. כעדות אחד ממוריו היה בעל "אופי מוצק, נוקשה, חד-זווית במקצת, מכונס בתוך עצמו עם ברק של מרדנות בעיניו הבהירות... אינטלקט חזק, ער וחריף. בעל הבעה עשירה בעל פה, בעל סגנון מעולה בכתב". באותן שנים הצטרף לתנועת "הצופים" אך כעבור זמן מה עברה כל קבוצתו ל"מחנות העולים" ויעקב התמסר כולו לתנועה.

עם סיום לימודיו בבית הספר הריאלי יצא עם חבריו לתנועה להכשרה בקיבוץ משמרות. לאחר סיום שנת ההכשרה, נסע באוגוסט עם כמה חברים לטיול באירופה ומשחזר לארץ הצטרף מיד לקבוצה שיצאה להתיישבות בבית הערבה בצפון ים המלח. חייו החדשים במקום - העבודה, המרחב מול השמש היוקדת - נתחבבו עליו מאוד ובשעותיו הפנויות היה מרבה לקרוא וללמוד. היה גם חבר בוועדת התרבות ושקד באהבה על הכנת חומר לחוגי התנ"ך והספרות.

ביום י"ג בכסלו תש"א (13.12.1940) יצא עם חברו זאב לוינטל לדוג בירדן. בין גשר אלנבי לים המלח. כנופיית ערבים ירתה בשניים ופצעה אותם פצעי מוות. השניים הובאו למנוחת עולמים בבית הקברות הקטן הנשקף על בית הערבה ועל הירדן.

הניח הורים ואחות.

צביקה דרור כותב בספרו: שותפות במעשה הבריאה: הסיפור של בית-הערבה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994, עמודים 78-77):

"

אותו בוקר יצאה קבוצת חברים לכרות עצים על הירדן. צפונית לתחנת השאיבה נתקלו בקבוצת ערבים מזוינים, מן הסתם מבריחים. הללו דרשו שהחברים יעבירום בסירה לגדה השנייה, ומשסירבו פתחו לעברם באש. שניים נפגעו למוות... גופתו של יעקב לביא נתגלתה בו ביום על החוף... למחרת נתקיימה הלווייתו של יעקב. באין מקום אחר, הונחה גופתו של כל אחד מהם [גם של זאב לוונטל] בבניין שבנייתו טרם נסתיימה. מכוסה בסדין מוטלת הייתה הגופה על אלונקה. הרוח נשבה בחוזקה מבעד החלונות הפרוצים על פני האבלים המכונסים, והניפה מפעם לפעם את שולי הסדין. בביטאון התנועה נכתב: [אצל גופת יעקב] ישבה האם ופרכה ידיה והביטה דומם נכחה, ועיניה זולגות דמעות בחשאי, ואב שכול הלך הנה והנה כשעיניו קמות. ועמדו חברים דומם, עמדו והביטו.

...

במלאת שנה למותם ראתה אור חוברת זיכרון "יעקב וזאב". מתולדות חייהם הקצרים בן 19 ובן 20, ניתן ללמוד על המתיישבים "בערבות יריחו". משפחתו של יעקב עלתה ארצה מבסרביה ב-1925. חיו בחיפה ועיברתו את שם המשפחה ללביא. למד בבית הספר הריאלי. הלך ל"צופים", אך עבר ל"מחנות העולים", תנועה מגשימה. מוריו איימו שיגורש מבית הספר אם שוב ישבות באחד במאי, או "יחלק כרוזים". כתבה אחותו מלכה: "כמה אהב את התנ"ך! פרקים שלמים זכר בעל-פה. בהיסטוריה, עברית, תלמוד ואגדה התעניין במיוחד וזכה בציונים הטובים ביותר בכיתה". התלבט בין המשך לימודים, היסטוריה וארכיאולוגיה, לבין "ההגשמה". ועוד ספדה האחות: "כשבאתי לאוהלו בפעם הראשונה, והאחרונה, ראיתי את התמונה שהייתי רגילה לראות בבית: ספרים מפוזרים, אצטבה מלאה ספרים, לרוב ספרי מחקר. ותנ"ך."

"