בת טניה ואריה

בוגרת מחזור כ"ב (תש"א, 1941)

נולדה (16/9/1923) בחיפה



נהרגה בפעולת טרור בנמל התעופה "בן גוריון" (לוד) (30/5/1972)

הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בזכרון יעקב
בת 49 בנופלה

רותי נולדה בחיפה בתאריך 16.9.23 להורים ייחודיים. אמה, "האחות טניה" לבית ‏ויטייבסקיה מהעיר בלטה שהגיעה ארצה באוניה "רוסלן" עם יקירי העלייה ‏השנייה, החליפה ב"הדסה ירושלים" את האחיות האמריקאיות שחזרו לארצן. משם גויסה על ידי הרצפלד לגדוד העבודה והקימה את "בית החולים של הגדוד" ‏בכביש עפולה - נצרת, ליוותה את ההתיישבות בח'ירבת עלק ליד זיכרון יעקב, ‏ולאחר נישואיה עם אריה עבדה כאחות ראשית במרפאה של קופת חולים. ‏בנוסף, הייתה "עסקנית" בהתנדבות: הקימה גני ילדים, קייטנות, ספריות ולבסוף ‏גם את בית האבות באחוזה. ‏

אביה, אריה סוקולוביץ (לימים אפרתי), נולד בכפר תבור - אז מסחה. אביו, דוד ‏סוקולוביץ, איש "נילי", היה מהמייסדים ומוכתר הכפר. אריה השתלם בברלין ‏כמהנדס וחזר ארצה בתום מלחמת העולם הראשונה. עבד ברכבת המנדט והיה שקדן ודבק במשימתו.‏ בתקופת המרד הערבי הצטיין בהצלת קטרים ורכבות שהורדו מהפסים, וזכה ‏לאות הצטיינות ‏E‏.‏B‏.‏M‏ של הוד מלכותו ג'ורג' החמישי. היה ממקימי רכבת ישראל ‏ובוניה, ולימים היה מנהלה. ‏

רותי הקטנה הלכה לגן הילדים של אביבה ועקיבה, שם בילו ילדי חיפה אשר ‏לימים נודעו בתפקידים ממלכתיים, ביניהם עזר וייצמן.‏

הנערה רותי התחנכה בבית הספר הריאלי, שם התגבשה תפיסת עולמה. שם ‏ספגה את האהבה לטבע, לחברה, להתנדבות, להערכת הזולת וצימאון לידע על ‏כל גווניו. ‏בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ורותי עלמה חמודה, אהובה על כל חבריה, עברה ‏לזיכרון יעקב, לעבוד בארכיון ניל"י והמעשב של אהרון אהרונסון. (אהרון, אלכס ‏ורבקה אהרונסון היו בני דודים של אביה). בעבודתה החלה ללקט ולסדר ‏מכתבים, יומנים ומסמכים שונים. היא עסקה בתרגום יומניו של אהרון אהרונסון ‏שנכתבו בצרפתית, העריצה את אלכסנדר אהרונסון, אישיות דומיננטית עם ‏היסטוריה והווי עתיר פעולה, ואהבה את אחותו רבקה אשר הייתה לה לחברה ‏נאמנה. ‏ בעבודתה במעשב, הדריכה רותי במוזיאון "נילי" בני נוער ואנשים רמי מעלה. ‏גולת הכותרת הייתה כאשר זכתה להביא את בן גוריון לארכיון, ולהציג לפניו ‏חומר על ניל"י ועל אהרון אהרונסון, עמו היו לו בעבר חילוקי דעות פוליטיים. ‏בהתרגשותו, ברך אותה בן גוריון על שהעמידה אותו על טעותו והמשיך להתכתב ‏אתה בנושאי ניל"י. ‏ עבודתה בהכנת החומר ובתרגומו זכתה להערכה רבה כאשר הוציאו לאור את ‏הספרים "ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית", "אבשלום פיינברג" ו"יומני אהרון". ‏

באותה תקופה נפגשה עם בעלה לעתיד, יהושוע, קצין בכיר בחיל האוויר ‏המלכותי הבריטי, שהיה אז בחופשת שחרור. לאחר נישואיהם עברה אתו ‏לירושלים. בפרוץ מלחמת העצמאות התגייס יהושוע והיה ביום מקימי חיל ‏האוויר הישראלי. בתקופה שיהושוע היה קצין בכיר בחיל האוויר והיה מרותק ‏למשימותיו וזמנו בבית היה מועט, קיימה רותי בית פתוח וגידלה את שתי הבנות ‏דפנה ונילי. באותה תקופה, כאשר המדינה הצעירה עדיין נלחמה על קיומה, ‏הייתה לרותי טענה: "אתם בצבא מכינים תוכניות מגירה לכבוש את דמשק, בגדד ‏ומה לא. ואיפה התוכניות לשלום?" רותי לא הרפתה משאלה נוקבת זו לאורך כל ‏חייה.

בטיול משפחתי לספרד הודיעו לנו שנילי, אשר לא השתתפה בטיול, נפגעה ‏בתאונת דרכים. לרותי אצה הדרך ומיד חזרה ארצה בדרך המהירה, ישר לליל ‏הטבח בנמל התעופה בלוד, שם נהרגה בצרור כדורים של הטרוריסטים מארגון הצבא האדום היפני. ‏

המשפחה הקימה יד לזכרה בהתאם לרוחה: ‏ במסגרת "מכון טרומן לשלום" מלגה שנתית למחקר בנושא "סיום סכסוך ישראל ‏‏- ערב" ומענקים לתלמידים מצטיינים מעוטי אמצעים בשלוש עיירות פיתוח. ‏ משפחתה וחבריה אוהבים וזוכרים אותה.‏