בן אורית ומשה

בוגר מחזור צ"ז (תשע"ו, 2016)
בוגר הפנימייה הצבאית - מחזור ס"ב

נולד (30/8/1998) בפרדס חנה כרכור

שירת כמפקד פלוגה בסיירת, בחטיבת הנח"ל

נהרג בקרב בעוטף עזה במלחמת "חרבות ברזל",
(7/10/2023)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בזכרון יעקב
בן 25 בנופלו

צפייה באתר אינטרנט לזכר רועי צ'אפל

דבריה של אורית, אמו של רועי, בטקס הזיכרון ב-15.11.2023:

מר יוסי בן דב, מפקד הפנימייה, משפחות ותלמידים יקרים, שוחרי הפנימייה הצבאית.

בראשית דבריי אשלח תנחומים חמים לכל משפחות הנופלים והנרצחים, תפילה להחלמת הפצועים, וזעקה להחזרת החטופים.

לפני כאחת עשרה שנים נכנסתי לאולם הזה בדיוק עם רועי, להיכרות עם ביה"ס הריאלי והפנימייה הצבאית.

בזמן ההרצאות והמצגות, לא נעים לומר, רועי סימן לי במבט –'הבנתי אימא, הולכים...'. ואני, אף על פי שרעיון הפנימייה לא בא ממני והדבר האחרון שרציתי הוא שרועי יעזוב את הבית בגיל 16, ציינתי בפניו שהוא זה שביקש להגיע ולהקשיב. אז בבקשה – שב. אחריות.

בראש ובראשונה, קח אחריות. אחריות לבחירות, למעשים, לפעולות, לקשרים הבינאישיים, לכלים ולמיומנויות ומעל הכול, קבלת האחריות להיות אדם. אדם חושב, יוזם, נוקט עמדה, משפיע, לומד. אדם מיטיב.

רועי התקבל לפנימייה הצבאית ולבית הספר הריאלי. לא היה מאושר ממנו. באחת הפעמים בהן הגעתי ליום הורים ראיתי שגם הפנימייה מחלקת תעודות הצטיינות אישיות. שאלתי אותו איך זה מרגיש? קודם לכן, בתיכון שבו למד ביישוב המגורים שלנו – זכרון, היה מקבל מאיות בקלות יחסית ובהשוואה לזמן המצומצם בו היה מבלה בין כתלי בית הספר. פתאום, הוא נמצא עם אוכלוסייה של בני נוער, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, בעלי איכויות דומות לשלו. להצטיין בתוך קבוצה שכזו זה כבר סיפור אחר. רועי הישיר אלי מבט והשיב בלי למצמץ "אני מעדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים..". אז כמובן שאין כאן אריות ובזכרון לא כולם שועלים... אבל הרעיון מובן.

שאיפה למצוינות, בכל התחומים. ואת זה – אתם כאן במסגרת בית הספר הריאלי והפנימייה הצבאית הענקתם לו. בדיוק כאן, רועי קיבל מאנשי חינוך וסגל פיקודי, את המצע לחשיבה, לדיון, להתפתחות אישית, לסיעור מוחות, לערכים ולאהבה אין-סופית לארץ ישראל ולתושביה על כל מגזריה. כאן למד להעמיק את יכולות החשיבה והבדיקה העצמית, כאן למד לזהות את הדרך והאני מאמין שלו. כאן עזרתם לו לדייק את עצמו.

רועי אהב אדם. בני אדם, אנשים.

רועי, מ"פ סיירת עורב נח"ל, נפל בקרב על הגנת יישובי סופה, חולית, ניר יצחק וכרם שלום. בזמן חדירת צבא המרצחים את הגבול, רועי יחד עם תומר הקשר ורוני הנהג – שלושה – חתרו למגע, תוך שרועי מיידע את הלוחמים במוצב סופה, את תצפיתניות כרם שלום, את כיתות הכוננות ביישובי דרום הרצועה. שלושתם ניהלו קרבות עזים, במספרים לא אפשריים, פינו פצועים, הגנו על הכניסות ליישובים ולצירים. שלושה מול עשרות ומאות מרצחים שמגיעים ומגיעים ומגיעים. בזמן שנסעו חזרה לכיוון אנדרטת דן גור לסייע לצוות נוסף שהיה זקוק לעזרה, הגי'פ ספג פגיעה ישירה. רועי, תומר ורוני פרקו החוצה. תומר נפגע אנושות מהדף ורסיסים, רוני ורועי עוד המשיכו בלחימה, אך תוך דקות בודדות רועי סופג פגיעת ראש ומת במקום. רוני ותומר בכוחות אחרונים גוררים את רועי למיגונית. במיגונית גם תומר מת מוטל לצד רועי. רוני נפגע מצרור ברגלו ולאחר מכן יעבור קטיעה.

פתחתי באחריות. קבלת אחריות לבחירות שלי. למעשים. לפעולות. רועי בחר לקחת אחריות. אין לי ספק שזיהה שמספרית הוא לא יוכל לצאת משם חי. הוא היה יכול לסגת. בוודאי ובוודאי לא לחתור למגע, לנהל קרבות, לפנות פצועים ולחזור חזרה. רועי ידע שהוא תומר ורוני בהיותם מחוץ למוצב, הם קו ההגנה היחיד של התושבים. הוא עשה את מה שהייתי מצפה ממנו לעשות. כלוחם, כמפקד, כחבר, כאדם, כבני.

ערב גיוסו לפני שבע שנים, הקשיתי עליו ושאלתי "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? עבור מי? עבור מה? הרי אתה קורא את המפה, רואה לאיזה כיוון החברה נוטה – בערכים, במוסר, בשפה". ורועי השיב לי בתקיפות "החברים שלי ואני נשנה!!", והם עשו זאת במותם.

אם יותר לי בשמו של רועי לדבר, אבקש רק לומר, היו אתם השינוי שאתם מבקשים ליצור בין חברים, בין שכנים, בין משפחה, בין קרובים ורחוקים. יושרה, הוגנות, צניעות, מוסר, אחריות, עשייה ועזרה. רועי מעולם לא שאל, מה יוצא לי מזה?. הוא תמיד שאל, כמה אוכל להשפיע ולעצב ולעזור דרך זה?