בן עליזה ויעקב (ז'אק)

בוגר מחזור ע"ג (תשנ"ב, 1992)

נולד (29/4/1974) בחיפה

שירת כטייס מסוקי קרב בחיל האוויר
מספר אישי בצה"ל: 5085177

נהרג בעת מילוי תפקידו (7/8/2017)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה
בן 43 בנופלו

בן עליזה וזאק יעקב (ג'קי). דודי (דוד) נולד בז' באייר תשל"ד (29.4.1974) בירושלים. הוא היה הילד השני במשפחתו, אח צעיר לעדי ואח בוגר לשאול.

דודי גדל בחיפה. הוא למד והתחנך בבית הספר רוממה ובחטיבה עבר לביה"ס הריאלי העברי בחיפה. כבר בבית הספר היסודי הצטיין והתבלט בלימודיו. גם כשבגר בלט בזכות כישוריו הרבים וביכולת הנהגה טבעית. בסיום התיכון, בספר המחזור, תואר דודי כ"צנוע והוגן". בשנות בית הספר הכיר דודי את גלית, שהייתה בת כיתתו. דודי וגלית התאהבו והפכו לזוג. אהבת הנעורים גדלה והתפתחה והפכה לזוגיות בוגרת.

בשנות הנעורים היה דודי פעיל בתנועת הנוער "צופי ים". מוסא בן נון, חבר לשבט צופי ים, סיפר: "עד כיתה ח' היינו בקבוצות נפרדות ומכיתה ט' ועד י"ב היינו ביחד. היינו חבורה שהפליגה ביחד לא רק בצופי ים. הוא היה אחד מהמדריכים היותר טובים שהיו בשבט. לאחר מכן הוא הפך לרכז הדרכה בהתנדבות". לקראת שירותו הצבאי, למרות אהבתו לים, החליט דודי כי הוא רוצה להתגייס לקורס טיס ולהיות טייס.

דודי התגייס בשנת 1992 לקורס הטיס בחיל האוויר. הוא סיים את הקורס בהצלחה ושובץ כטייס מסוק הקרב אפאצ'י, בטייסת 190. בתום תקופת שירות הקבע כטייס, למד דודי לימודי הנדסה בטכניון בחיפה. במהלך התואר נשא את גלית לאשה. הם גרו בשכונת רמת בגין בחיפה, ושם בנו את חייהם. לאורך השנים נולדו לגלית ולדודי ארבעה ילדים. בשנת 2003 נולדו התאומים, בן ובת, דניאלה ושחר, בשנת 2006 נולדה הבת מאיה ובשנת 2011 נולד הבן תומר.

חבריו ומכריו מספרים: "דודי היה איש שההגדרות 'מלח הארץ' ו'איש משכמו ומעלה' צרות מלהכיל את מי שהוא היה באמת כל חייו... זה אדם עם לב ענק, תורם, אכפתי, אדם מבריק, מנהיג... היה אבא ובעל מדהים, נוכח ואכפתי".

בשנת 2004 החל דודי לעבוד בחברת "אלביט מערכות". הוא עבד בחברה שלוש-עשרה שנים, התקדם לתפקיד ניהולי, עבד כסמנכ"ל מכירות ושיווק בחטיבת כלי הטיס של אלביט והפך לדמות מוערכת מאוד בחברה. בצלאל מכליס, נשיא אלביט, תיאר אותו: "דודי היה מנהיג טבעי, חברותי, אהוב על כולם, שעל פניו חיוך תמידי... בכל פעם שבה התקשר אל זהר אחד מילדיו היה שם הכול בצד ומתפנה לשוחח איתו. הוא היה בראש ובראשונה בעל ואבא מסור ואוהב". חבריו לעבודה סיפרו: "דודי היה בן אדם יותר מכל דבר אחר - גם מנהל וגם איש שיודע להפשיל שרוולים כשצריך... הוא היה חבר, תמיד דיבר בגובה העיניים".

יום לפני נפילתו, הצטלם דודי במסגרת העבודה לסרטון במסגרת תוכנית של החברה לטיפוח מנהיגות. על מנהיגות בקרב אנשים אמר: "כישורים זו נקודת פתיחה טובה, אין אף אחד שנולד להיות ב'טופ'. מי שהגיע להיות ב'טופ' נולד מוכשר, אבל עבד מאוד קשה. כישורים הם איזשהו נפח מינימלי שצריך להיות לך. מפה זה באמת הכול תלוי בעבודה, בהדרכה, בליווי, באמונה... מי שרוצה להנהיג צריך לעצור, להסתכל בעיניים לאנשים ולהבין האם עם האנשים האלה הוא מוכן ללכת קדימה במקומות המתאימים להם, לשנות מה שצריך, למרות שקשה לשנות. מנהיג צריך להיות אמיץ ועם מספיק תעוזה, ואחריותו כמנהיג היא להיות מאמן".

דודי היה איש משפחה מסור. כך, למשל, הפתיע את סבתו פרניה, ניצולת שואה, ביום הולדתה השמונים וחמישה במחווה מרגשת: במהלך חגיגת אירוע יום ההולדת חגו שני מסוקים מעל מקום האירוע, כשבמסוק השמאלי ישב דודי. "אם הצילום הזה הפך אותה לשמחה וגאה", אמר, "אני מתחבר לכך. אם הצלחתי לגרום לה גאווה, אני מאוד גאה על זה".

בין עיסוקיו הרבים הקפיד דודי על התנדבות למען בית הספר הריאלי, בו הוא למד וכך ילדיו. במהלך השנים היה מעורב בחיי בית הספר, ואף כיהן כיושב ראש ועד ההורים באחד מסניפי בית הספר. חבר ילדות של דודי סיפר: "הוא היה בן ריאלי בכל רמ"ח אבריו... היה לו חשוב בית הספר וכל המשתמע ממנו, היה לו חשוב שהילדים שלו יתחנכו במקום הזה שהוא תמיד ראה בו הרבה מעבר לבית ספר רגיל". ד"ר יוסי בן דב, מנהל בית הספר הריאלי, תיאר: "חמישה דורות של בני המשפחה למדו כאן. דודי ומשפחתו ייצגו בחייהם את סיסמת בית הספר, 'והצנע לכת'... חינוך הילדים היה בראש מעייניו, העזרה שלו הייתה מעל ומעבר... אף שהוא עבד קשה באלביט, נסע הרבה לחו"ל במסגרת תפקידו והמשיך לשרת כטייס במילואים, חינוך הילדים עמד מעל לכל דבר אחר. לכן, הוא גם התנדב והיה יושב ראש ועד ההורים של אחד הסניפים שלנו, סניף יסוד אחוזה. העזרה שלו הייתה מעל ומעבר למה שאפשר לצפות מאבא, ובייחוד אב כל כך עסוק כמו דודי".

דודי שירת בנאמנות כטייס במילואים, ועל אף כל עיסוקיו המשיך בכך גם שנים אחרי שכבר לא היה חייב בכך בהתאם לגילו.

סגן אלוף דודי (דוד) זהר נפל בהתרסקות מסוק במהלך טיסת אימונים ביום שני בערב, אור לט"ז באב תשע"ז (7.8.2017). במסגרת שירות מילואים, טס דודי בטיסת אימונים שגרתית במסוק אפאצ'י מסוג "פתן" של טייסת 190. בדרכו חזרה לבסיס חיל האוויר "רמון" שבמצפה רמון, בשעה 20:59, אירעה תאונת טיסה, זמן קצר לאחר שהוא דיווח למגדל הפיקוח והבקרה על תקלה טכנית. דקות אחדות לאחר מכן, בהגיעו לגובה מגדל הפיקוח של הבסיס, התרסק המסוק בין שני מסלולי הנחיתה. דודי נפל בהתרסקות. הנווט שהיה איתו במסוק נפצע באורח קשה ופונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. דודי היה בן ארבעים ושלוש בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, הורים, אח ואחות.

גלית, אשתו של דודי, ספדה לו: "היית אחד שטרף את החיים, שהאמין שהכול אפשרי ושאפשר להשיג את הכול אם רק רוצים. ארבעה ילדים גידלנו ביחד, והם היו גאוותך הגדולה. כל אחד מהם הצליח בדרך שבחר לו ואת כל אחד מהם דחפת קדימה בדרכך המיוחדת. לכל אחד מצאת זמן. לפעמים כעסתי כשלקחת על עצמך עוד ועוד על חשבון הבית והמשפחה, אבל שנינו ידענו שבזכות אותם הדברים אהבתי אותך כל כך והם שעשו אותך לאיש המיוחד שהיית. בשבילי, היית הכי טוב בעולם".

שאול זהר, אחיו של דודי, ספד לו: "דודי היה גדול מהחיים, לא תמצאו אדם טוב ממנו. הטוב שבאדם. גידל משפחה נהדרת עם ארבעה ילדים מופלאים.... דודי היה טייס במילואים, הוא נתן את הלב ועשה את זה על הצד הטוב ביותר. חבל לי שלא תזכו להכיר אותו. הוא היה אבא נפלא, אח נפלא ובן נהדר. האדם הנפלא ביותר שיצא לי להכיר. דודי היה מודע לחשש שיש תמיד. הנושא לא היה זר לו, הוא איבד חברים במהלך הדרך, אבל אהב את האנשים בטייסת, אהב את המקצוע ולכן המשיך בשירות המילואים".

תומר, בנו הצעיר של דודי, נקרא על שם רב-סרן תומר גוטרמן, חברו של דודי מהטייסת שנפל בתאונת טיסה בשנת 2003.

דודי היה חתום על כרטיס אדי. לאחר נפילתו החליטה משפחתו לתרום את קרניות עיניו. סיפרה גלית, אשתו של דודי: "המשפחה כיבדה את בקשתו לתרומת איברים כדי להציל חיי אנשים אחרים ולשפר את אורח חייהם... התרגשתי לשמוע שהקרנית של דודי תסייע להציל את ראייתו של שחר. זוהי צוואתו של דודי ואנחנו קיימנו אותה". שחר ברזילי, שקיבל את קרניותיו של דודי, אמר: ״כשעודכנתי למי שייכת הקרנית שהושתלה בעיני כדי להציל את ראייתי התרגשתי מאוד והתחלתי לקרוא על האיש האצילי והטייס המצטיין שגם במותו ציווה להשיב לי את ראייתי. דמותו נשקפת מול עיניי בכל יום מחדש".

מועדון הכדורסל מכבי חיפה, שדודי היה מנוי ואוהד שלו שנים רבות, ערך טקס לזכרו כחודשיים אחרי נפילתו, לפני משחק מול קבוצת ראשון לציון. גלית וילדיו של דודי הוזמנו במהלך הטקס לקבל חולצות מטעם המועדון ועידן לוי, אוהד וחברו של דודי, נשא דברים לזכרו: "דודי היה חיפאי ברמ"ח איבריו והיה אוהד מכבי חיפה בכל ענף. במיוחד אהד את קבוצת הכדורסל של מכבי חיפה, אהדה שהנחיל גם לילדיו ובכלל זה לבנו שחר המשחק במחלקת הנערים של מכבי חיפה. דודי היה איש מיוחד והשאיר רושם בכל אדם שפגש ולא משנה באיזו סיטואציה, דודי הצליח לדחוס לתוך עשרים וארבע שעות היממה פעילות של שבוע שלם... דודי היה תמיד במרכזו של כל מעגל. השאיפה למצוינות הייתה עבור דודי דרך חיים".

בבית הספר הריאלי בחיפה הוקמה קבוצת עילית טכנולוגית הנקראת "קבוצת גלקסיה 5987 על שם דודי זהר". הקבוצה הוקמה בתמיכתה של חברת אלביט, בראשות המנכ"ל בצלאל מכליס והסמנכ"ל יורם שמואלי. בטקס ההכרזה על הקבוצה נאמר: "לאחר התאונה הקשה חשבנו יחד עם משפחתו של דודי על הדרך הנכונה להנציח את זכרו. אנחנו נרגשים ומודים לחברת אלביט על השותפות הפורייה והמפרה שנרקמה בינינו. מהיכרותי עם דודי ומשפחתו, אני מאמין שמצאנו את הדרך הראויה ביותר להנציח את זכרו ומורשתו: דרך עשייה חינוכית המשלבת עבודה עם נוער, מעורבות חברתית, חדשנות, ושאיפה מתמדת ללמידה ולמצוינות.