בן הרצליה ושמחה

בוגר מחזור מ"ד (תשכ"ג, 1963)

נולד (23/5/1945) במרחביה

שירת כמפקד מחלקה בצנחנים

נפצע בעת מילוי תפקידו (6/6/1967)
ומת מפצעיו (15/4/1999)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים
בן 54 בנופלו

צפייה באתר אינטרנט לזכר אריה דביר

בדרך להלווייתו של אריה דביר, החלל האחרון של מלחמת ששת הימים, שודרה בקול ישראל ידיעה כי רופא המטפל באשה המוגדרת חולה סופנית, מסרב לנתקה, כפי שהורה שופט מחוזי, מצינורות ההזנה. ערן דולב, חברו של הנפטר ורופא בכיר, העיר בשעת ההלוויה שדביר הוא הדוגמה המובהקת - המוסרית והרפואית גם יחד - מדוע צודק הרופא שמסרב למלא את תפקידו של אלוהים.

פעמים מספר היה חברנו אריה דביר חולה סופני, וכך, בין סופניות לסופניות חי, נוסף על 23 השנים שבהן היה התגלמות התפארת של גוף ורוח, עוד 32 שנה פחות חודש. בין לבין היה אדם פורה, שאישיותו הקורנת, האופטימית והנחושה, הישרה והחפה מכל זיוף ורחמים עצמיים, היוותה עוגן ומקור משיכה לרבים. הם באו אליו כדי לשאוב כוחות, דברי אמת ומחשבה וגם ביקורת. את זו לא חסך מהם, אך בעיקר מעצמו.

לא מעט מהבאים שאפו להידמות אליו ולא במקרה ביקשו את קרבתו. כמותו כנכד למייסדי מושב מרחביה, תובעים קודם כל מעצמם, מפוכחים, ועל כן דואגים לעתיד המדינה ולצביונה, וכמותו אוהבים אותה, בדרכם המחוספסת.

בשעת המלחמות הם היו מוכנים, כמותו, לתרום לה את כל כולם. אך לאחריהן נותרו תוהים, אינם יודעים מה לתרום, וכיצד, למען ביסוסה הערכי והרוחני.

גם בשעותיו הקשות ביותר, שבהן נראה היה לכאורה כי הסופניות מתקרבת לסופיות, לא ביקש לנתקו מייסורי החיים. את הסופניות החוזרת הוא הפך, כל פעם מחדש, לנקודת התחלה לחיי רוח ויצירה עשירים.

כשפרצה מלחמת ששת הימים היה סגן אריה דביר סטודנט מצטיין לרפואה, מ"מ בחטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים. לאחר הפריצה נשלח לשתק סוללת מרגמות בוואדי ג'וז. באפיק הוואדי שמעו חייליו רעש הבוקע ממערה. כשניגשו, שמעו מתוכה קולות של נשים וילדים ואיש לא העלה על דעתו לפגוע בהם. כשהמשיכו, גבם למערה, יצאו ממנה הלגיונרים וירו עליהם מטווח קצר.

דביר נפגע אנושות בצווארו ובחוט שדרתו. שבועות וחודשים, מחובר למכשירים, התייסר, בעיני חלק מן הרופאים חולה סופני, בהדסה. מקץ שנה של סבל שאין לו שיעור ותיאור, הושיבוהו לראשונה על כיסא גלגלים. רגליו, ידיו, שאר אברי גופו, מלבד ראשו, משותקים. האתלט יפה התואר, שאלוהים חנן אותו בכל, נותר רק עם נשמתו.

בנקודה זו, אומרת הספרות המקצועית, נשברים רוב רובם של אלה הנתונים במצב שכזה. הוא לא הרשה לעצמו, ומעולם לא הגיע, למצב שבו יהיה מר נפש, ציני, ועוסק במר גורלו. הוא סירב להשלים עם הסטטוס של הפצוע הקשה ביותר של מלחמת ששת הימים ולחיות עד סוף ימיו (הקצרים מאוד, כפי שחזו הרופאים) רק מקצבת משרד הביטחון. לאחר שנה נוספת של שיקום, הפעם בארצות הברית, חזר ארצה והצליח להתקבל ללימודי מתמטיקה ופיסיקה. את תואר המוסמך עשה בכלכלה, בתקווה להצטרף למעגל העבודה. כך הגיע למחלקת החקר של משרד החוץ, שם נבחר, זמן לא רב אחרי שהיה מי שראה בו חולה סופני, כעובד מצטיין.

במשרד החוץ הכיר את חנה והם הקימו בית מיוחד במינו. כשעתיים לאחר שהבשורה על נישואיהם הגיעה למוטה גור, אז רמטכ"ל וקודם לכן המח"ט של דביר בירושלים, הוא התייצב, בידו זר פרחים ענק, בפתח ביתם בגבעת המבתר. מחלון חדרו של אריה צפו יחדיו, מוטה מחבק את שניהם, לעבר גבעת התחמושת, ומאז, יותר מ-25 שנה, הקדישה חנה לאריה את חסד נעוריה.

חברו-מפקדו, יעקב חסדאי, אמר שאם היינו נוצרים, היא הייתה מוכרזת כקדושה.

בן דור המדינה היה אריה דביר, אמר חסדאי בהספד. הדור הזה הותיר גיבורים רבים בבתי הקברות, אך פחות אנשי מופת שאפשר לראות בהם סמל לחיים. אריה דביר, הדגיש המספיד, היה אחד מן המעטים האלה. מכיוון שאנו, ברובנו, משתייכים לדור זה, מוטב שנזכור ונזכיר אותו, הוא הוסיף כבוד לכולנו.