בן רחל ויחזקאל

בוגר מחזור ס"ד (תשמ"ג, 1983)
בוגר הפנימייה הצבאית - מחזור כ"ט

נולד (30/7/1965) בחיפה

שירת כמפקד גזרת רכס הבופור בדרום לבנון בחטיבת גולני
מספר אישי בצה"ל: 3782318

נהרג בעת מילוי תפקידו ב"אסון המסוקים",
(4/2/1997)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה
בן 31 בנופלו

צפייה באתר אינטרנט לזכר משה מועלם (1)

צפייה באתר אינטרנט לזכר משה מועלם (2)

בנם הבכור של רחל ויחזקאל. נולד ביום א' באב תשכ"ה (30.7.1965) בקריית חיים, לאחר שמונה שנות ציפייה. משה התבלט כבר בשנות ילדותו כילד רציני, אוהב ספר, חבר מסור וכאדם שמסמן לו יעדים ומטרות ואת הדרך להתקדם אליהם. משה החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "א.ד. גורדון" בקרית חיים. אהבתו לקריאה ולספרים באה לידי ביטוי כבר בכיתה ד' כאשר התמנה לאחראי על ספריית ההשאלה של בית-הספר ומאז, אסף ורכש ספרים רבים. משה המשיך את לימודיו בתיכון קריית חיים, בו סיים כיתה ט'. שנים אלה התאפיינו בביקורים תדירים בקולנוע "יובל", ובצפייה בסרטי התקופה ("טרזן" וכדומה), באהבה גדולה שרחש לבעלי-חיים ובהתמסרות לגידול כלבים, שכללה גם טיפוח אוסף מרשים של ספרים אודות כלבים, דרכי גידולם ואילופם. בתקופה זו הצטרף משה לתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן המקומי והיה פעיל בה. היה בן משפחה למופת ודמות סמכותית בבית הוריו. כל ההחלטות בבית המשפחה, קטנות כגדולות, התקבלו רק לאחר התייעצות עמו. השפעה רבה היתה לו גם על עיצוב התפתחותם של אחותו ואחיו - רונית ושי.

כשהגיע משה לגיל תיכון, החליט להתגייס לפנימייה הצבאית. הוא למד במגמת פיזיקה-ביולוגיה וסיים את לימודיו בהצטיינות. בתקופה זו החלו להתגבש במשה שתי תכונות מרכזיות שאפיינו את אישיותו מאז ואילך: מצוינות ומסירות. משה, שכונה בפי כול "מועה" או "מועלם", היווה מוקד חברתי והתגלה כמנהיג טבעי. חבריו בפנימייה ראו בו דמות סמכותית וכינוהו "אבא", כי היה פותר כל בעיה, נכון תמיד להקשיב, לעזור ולסייע בכל דרך. בזכות פעילותו ותכונותיו זכה לפרס החניך המצטיין לאורך כל שנות לימודיו. בהגיעו לשנה ד', במסגרת "שבוע החניך" וכיו"ר מועצת השוחרים, מונה למפקד הפנימייה ובכיתה י"ב מונה לאחראי על טקס הסיום. משה ראה בפנימייה הצבאית קרש קפיצה לעתיד בצה"ל - וכך אמנם היה.

במחצית חודש נובמבר 1983 התגייס משה לצה"ל ועשה מסלול ארוך בחיל הרגלים. הוא החל את דרכו הצבאית בסיירת גולני, אולם באמצע המסלול חלה ויצא לקורס חובשים קרביים. לאחר שסיים את הקורס בהצטיינות שב כחובש לסיירת. בהמשך, זומן לקורס קצינים, סיימו בהצלחה, נשאר בבה"ד 1 להדריך קורס אחד וחזר לעוצבה כקצין. משה התקדם במהירות בסולם הפיקוד, שבמהלכו מילא שורה של תפקידים: מפקד מחלקה, סגן-מפקד פלוגה, מפקד פלוגה ולבסוף, סגן-מפקד הגדוד. בכל תפקידיו כמפקד, בלטה אהבתו של מועלם לחייליו - ברצון לשמור על כל אחד ואחד מהם במחלקה, בפלוגה ובגדוד, בדאגה לתנאי השירות ובהפגנת מסירות. מועלם ניחן ביכולת הקשבה, מתוך רגישות וידיעה שמאחורי כל חייל קיים עולם מלא. מאידך - מעולם לא התפשר על הצד המקצועי של חייליו ודרש מהם רמה ביצועית גבוהה.

במהלך שירותו הכיר את שולי, בחתונה של חברים משותפים. כך החלה מסכת חברות בת שלוש שנים, בה ניסו השניים לגשר, לחבר ולבנות מערכת, שתאפשר לה קיום כאדם דתי ולו, כאדם חילוני. אהבתם הגדולה של בני הזוג הובילה לנישואיהם, שנערכו בחודש תשרי תשנ"א. משה היה בן-זוג למופת, שקיבל וכיבד באופן מוחלט את דרך חייה של אשתו, מבלי לנסות לשנותה. הם הקימו בית חם, המושתת על הבנה ושיתוף וגרמו אושר רב זה לזו. משה המשיך למלא תפקידו כמ"פ. במהלך שירותו הכניס לגולני ולצבא את "האכזרית" - כלי הלחימה של החטיבה, והשתתף בכתיבת תורת הלחימה של הכלי. בסיום תפקידו כמ"פ אמור היה לצאת ללימודים, אולם מפקד חטיבת גולני שכנעו להישאר בגדוד כסמג"ד. בשנת 1990 יצא מועלם ללימודי מכינה בטכניון ולאחר מכן ירד עם משפחתו לבאר שבע, שם המשיך את לימודיו בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת בן גוריון. בתקופה זו נולדה בתם הבכורה נעם. הלימודים האינטנסיביים לא מנעו ממשה לעודד ולדחוף את אשתו לסיים את לימודיה ובמקביל, לעבוד ולהתפתח כאחות בבית החולים "סורוקה". באמצע השנה השלישית ללימודים נולדה הבת השנייה, ניצן. משה סיים בהצטיינות תואר ראשון בהנדסת חשמל ומחשבים ובחר לחזור לגולני. הוא נימק את החלטתו במילים: "אני יכול להיות מהנדס במפח"ש ולבוא כל יום הביתה, אבל אז, לאט לאט, אני ארגיש פחות ופחות מסופק ושלם, ואני יכול לבוא פעם בשבועיים אבל להיות שלם יותר מבחינה פנימית ובעצם, להיות יותר משמעותי בחיים שלך ושל הבנות". משה ליווה כל עשייה של אשתו ובנותיו, שהיו מקור גאוותו, על אף שנעדר לזמנים ארוכים מהבית. בחופשותיו התמסר לחלוטין למשפחתו ויחד ערכו טיולים רבים בשבילי הארץ. הוא הקפיד לשמור על כושרו הגופני ונהג לרוץ על חוף הים בשעות בין הערביים.

משה חזר כסמג"ד לגדוד, ולאחר שנה התמנה כמפקד גדוד ברכס עלי-טאהר (רכס הבופור). מתוך אחד המכתבים האחרונים שכתב מהבופור לאשתו: "הלקחים שהגעתי אליהם הם כאלה, שקודם כל, מ"פ שעולה לכאן צריך לרדת עם כל חייליו שלמים ובריאים, גם אם לא הרג את כל המחבלים שהיו עמו בהיתקלות, וקודם כל עליו לוודא שאינו גורם נזק ופוגע בחייליו תוך כדי מרדף אחרי המחבלים. המשימה השנייה היא, לגרום לכמה שיותר נזק לצד השני, אך לא על חשבון חיי החיילים. והמשימה השלישית היא, אחזקת המוצב ומתן צביון אנושי למוצב שבו חיים חייליו. יש פה עיקרון נוסף, שלאורו צריך לחיות פה והוא, שאם נראה לך דבר כלשהו כברור מאליו - תחשוב עוד פעם, על מנת לגלות איפה המלכודת שהניחו לך המחבלים, ויש הרבה".

במהלך שירותו איבד משה חברים קרובים ומפקדים, שהיוו עבורו מודל לחיקוי ושאהב אותם אהבה עזה. אחד האירועים הקשים של חייו, שהותיר עליו את חותמו, היה נפילתם בלבנון של תשעה מחיילי הגדוד עליו פיקד. משה נאלץ לדחות את ביקורו אצל המשפחות, כדי להישאר עם חייליו בגדוד ולאסוף כוחות מחדש. חוויות אלו הגבירו את נחישותו של משה לבצע את משימותיו וביטאו את המחויבות העצומה שחש כלפי הצבא. הוא אהב את העשייה, את האנשים ואת היכולת להשפיע ולהנהיג. חלומו הגדול, לפקד על גדוד בגולני, קרוב היה להתגשם.

בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, ובהם סא"ל משה מועלם. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה. בן שלושים ושתיים היה בנופלו. הותיר אשה ושתי בנות, הורים, אחות ואח.

על קברו, ספד לו אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין: "מועלם, כאלוף פיקוד לא תמיד מכירים באופן אישי, לא את החיילים, ולעתים גם לא את כל המפקדים. לא עם כולם נוצרים קשרים, הבנה וידידות. אתה היית מאלה שפגשתי, כסמג"ד באימונים, ואחר-כך בהיתקלויות די קשות. בצניעות ובביישנות, נתת לכולם לחוש איזה אדם בעל כושר מנהיגות מסתתר מאחוריך. כשפגשתי אותך, באחת הפגישות הרבות, כולם דיברו על בעיות, ...אבל כשהגיע תורך, קמת על הרגליים ואמרת לי: 'אני לא צריך כלום, אני מגולני ואנחנו נעשה את העבודה'".

גיסו נשא דברים: "משה, רבות דובר ועוד ידובר על סגולותיך ויכולותיך המבצעיות, על דמות המפקד שבך, על הלוחם ללא חת. אני רוצה לספר לאלפים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון, דווקא על האישיות הרכה, הרגישה, האוהבת שבך. הדמות אותה ניסית להסתיר מחייליך מהחשש פן תיחשף. אולם, כל מי שהכיר אותך לא הלך שבי אחריך, כולנו ידענו שמאחורי הדמות הקשוחה והבלתי מתפשרת מסתתרת לה נפש רגישה במיוחד, נפש פגיעה. אני זוכר את המפגש הראשון של משפחתנו אתך, אני זוכר את החששות שליוו אותנו, אני זוכר את הניסיון לשלול את הקשר בינך לבין שולי בגלל סיבות דת ומסורת. אבל, גם כאן לא ויתרת והלכת אחר הלב, הלכת אחר אהבתך הגדולה. אט, אט, הפכו חששותינו לאהבה אמיתית שסופה היה בהערצה עיוורת לכל מוצא פיך. קשה היה שלא להתרשם מקסמך האישי, מצניעותך ומהדרך השקטה בה ביצעת את הדברים. מעולם לא הרמת את קולך, מבטך החד ביטא היטב את שהרגשת והמסר עבר כזרם חשמלי. ...בכאב וברעדה אני מצדיע לך. בשבילי, אתה הגיבור מכולם".

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "משה נשא בנטל המשימות הקשות והמורכבות בחזית הצפון כשהוא עושה זאת על הצד הטוב ביותר, על אף הסיכון והתנאים הקשים, וכשטובת חייליו עומדת תמיד לנגד עיניו."

מפקד היחידה כתב למשפחה: "משה, או כפי שקראנו לו אנו - מועלם, פיקד על הקשה שבגזרות הלחימה בצפון, על גזרת ה'בופור'. פיקוד בגזרה מבצעית מורכבת עם ניתוק קשה ומתמשך מהבית וחיים בסכנה מתמדת על הצירים ובמוצבים. מועלם היה מפקד עם דרישות מבצעיות קפדניות מפקודיו, אך עם דאגה כנה לשלומם, עם מסירות, ודוגמה אישית ראויה לציון. לצערנו, רק לעתים רחוקות ובנסיבות כואבות, נפתח צוהר קטן בו יכול הציבור להיוודע לאותה חבורה ייחודית וקטנה המצויה בחוד החנית של הלחימה בצפון, בסכנה מתמדת, מתוך שליחות ואתגר עצומים בקשות שבמשימות, ומועלם השתייך לחבורה ייחודית זו. את כל שירותו הצבאי עשה מועלם בחטיבת גולני, שהיתה עבורו בית והוא עמד להגשים חלום של פיקוד על אחד מגדודיה, חלום, שלצערנו, לא התגשם."

העיתונות סיקרה בהרחבה את אסון המסוקים ובין הכתבות שהתפרסמו נכתב רבות גם על משה. משפחתו הוציאה חוברת זיכרון ובה תמונות מתקופות שונות בחייו, דברי חברים וקרובים. אחיו של משה, כתב: "משה, במשך עשרים ושלוש שנות חיי היית לי מורה דרך. דמות להערכה ולהערצה. לא אשכח את הרגעים היפים והבודדים שבילינו יחדיו ודיברנו על התוכניות לעתיד. כיצד תמכת בי ברגעים הקשים ויעצת לי בהתלבטויותי. היית בשבילי אבא שני." חברים מבית-הספר היסודי "גורדון" כתבו לזכרו: "סא"ל משה מועלם, מג"ד בחטיבת גולני הוא 'מועה'. סביר להניח שבעוד שנים לא רבות הכינוי האגדי שלך יהיה שגור בפי כל עיתונאי או כתב צבאי שכן לכולנו, החברים, לא היה כל ספק - נכונו לך ימים רבים של מנהיגות בדרג הגבוה ביותר. רבים מאתנו עקבו אחריך, שכן סימלת לכולנו את מה שקיווינו שתסמל עבור כל האומה, שלמענה נלחמת. ראינו אותך מנהיג לוחמים, מטביע חותם, מסור לבלי קץ וקיווינו שלא תעצור, אלא בתחנה הסופית במסגרת בה בחרת. ימים חלפו, שרדת וניצלת. רבים מאתנו חשבו שהנבואה על עתידך עוד תתגשם ואז - נלקחת מאתנו. אלוה שבשמים!!! דע לך, כי לקחת לנו את העילית שבעילית. כיבית לנו את עמוד האש ופיזרת לנו את הענן, אלוה שבשמים, שלח את אברהם אבינו לראות 'הכצעקתנו'. אברהם לא ימצא אפילו אחד בקרבנו שלא אהב אותו. הוא לא ימצא ולו אחד שיגיד עליו מלה רעה. חפש היטב היטב ולא תמצא. כי כולנו כאן צועקים ואומרים: 'צדיק היה'. מועה, היית בשבילנו המנהיג הלא מוכתר, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו, חזק, טוב לב, מגן על החלשים, אידיאליסט, רבות היו מעלותיך, אבל הגדולה מכולן היתה הענווה. לנו היה ברור מהרגע בו בחרת ללמוד בפנימייה הצבאית, כי אתה תהיה רמטכ"ל. אני בטוח שאתה אפילו לא העלית זאת בדעתך."