בן ויויאן ויוסף

בוגר מחזור ע' (תשמ"ט, 1989)

נולד (18/6/1971) בגבעתיים

שירת כטייס קרב בחיל האוויר

נהרג בעת מילוי תפקידו (10/8/1995)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה
בן 24 בנופלו

בן ויויאן ויוסף, נולד ביום כ"ה בסיוון תשל"א (18.6.1971) בגבעתיים. רונן גדל והתחנך בחיפה. תחילה למד בבית-הספר "אילנות" ולאחר מכן - בבית-הספר הריאלי. כבר בגיל רך התגלו אצל רונן תכונות של סקרנות, של אחריות ואיכפתיות. תכונות אלה הלכו והתעצמו במשך השנים, והן אולי היו הכוח שדחף אותו להתעניין בכול ולעסוק בתחומים שונים. רונן הצטיין בלימודים אבל מצא גם זמן לעסוק בספורט, במוסיקה ובפעילות בצופים. היתה לו יכולת מדהימה לעסוק בו-בזמן בכמה תחומים, ובכל תחום שאף להגיע לפסגה. בהיותו תלמיד בתיכון, נבחר לצאת לחו"ל עם משלחת הסברה של נוער מטעם משרד החוץ. ד"ר ישעיהו תדמור, מנהל בית-הספר הריאלי, "זוכר היטב את קסמו המיוחד ואת כושר התבטאותו - ועם זאת את הענייניות והעדר היומרה - במבחן המיון...". לדברי ד"ר תדמור, רונן בלט משכמו ומעלה כתלמיד מצטיין. "רונן היה מוכשר מאוד, גילה עניין, הבנה ומחשבה. הישגיו הלימודיים היו יפים מאוד, הן במדעים המדויקים והן בתחומים ההומניסטיים. הוא היה נער ערני, נבון, רציני, איכפתי מאוד, משתתף וביקורתי; ישר-דרך ודובר אמת; אהוד מאוד על חבריו ואהוד על מוריו; מוכן לסייע; משפיע ובעל כושר מנהיגות. כולנו ידענו שמתחנך אצלנו תלמיד שנועד לגדולות כמפקד, כאזרח וכאדם, ושאישיותו מהווה מופת". רונן היה בעל דעות ליברליות, והיה מוכן לחיות בשלום עם קבוצות של אנשים שהיו שונים ממנו בדעותיהם ובאמונתם. הוא חשב שצריך להכיר בני-אדם כדי שיהיה אפשר לחבב אותם, וקל יותר לשנוא בני-אדם על סמך סטיגמה שמדביקים להם. ברוח זו, בהיותו כבן חמש עשרה, כשהיה מדריך בשבט "צופי כרמל" בחיפה, כתב מכתב לצופים בשבט אחר, בו מחה על סירובם לקבל לשבט שלהם ערבי משכונת כבביר בחיפה. במכתבו הוא מבקש מחבריו הצופים לנסות להכיר את הערבים שגרים בשכנותם, אולי בדרך זו הם יגלו שלמעשה "ההבדל בינינו לבינם אינו גדול ומסוכן כפי שאנו חושבים". רונן השתתף גם בסמינר "גשר", שנועד להפגיש נוער דתי ונוער חילוני. אחד המשתתפים הדתיים בסמינר סיפר שרונן גילה (לו) פן יוצא דופן של מערכת ערכים המלווה בחשיבה מתמדת, "גיליתי שאידיאלים רבים, שחונכתי ללכת בדרכם והשתדלתי גם ליישמם, היו מובנים מאליו וטבועים עמוק באישיותו של רונן." בראשית פברואר 1990 התגייס רונן לצה"ל ונשלח לקורס טיס. הוא סיים את הקורס כחניך מצטיין, והחל משנת 1994 היה טייס מבצעי בטייסת של מטוסי 15-F. את שירות הקבע שלו החל בפברואר 1993. באוקטובר 1994 נשא לאשה את רונית (מור), סטודנטית לרפואת שיניים. רונן אהב מאוד לטייל ברחבי הארץ, אהב לבשל ולאכול מאכלים מיוחדים, אהב לבלות, אבל יותר מכול אהב את הטיס. היתה בו היכולת הנדירה ליהנות מכל דבר שעשה, בין אם זה קרב אוויר מוצלח או קטיף שזיפים מן העץ בגינה. רונן היה טייס ולוחם, שעבורו "הצטיינות" לא היתה רק מלה, אלא דרך חיים. תמיד דחף קדימה, תמיד רצה יותר. דרש מכולם, אבל בעיקר מעצמו. היה בו שילוב של רמה מקצועית גבוהה ואיכות אנושית נדירה. הוא היה מנהיג טבעי, וגם ללא דרגות כולם הלכו אחריו. בביטחון העצום שהקרין סביבו, הצליח רונן לשכנע את כולם שדבר לא יקרה לו. אבל "הגורל המתעתע לא קלט את המסר הזה." בטיסת אימונים בגובה נמוך מעל נחל צין, פגעו חסידות במטוס בו טסו רונן וסרן ירון ויונטה, ושניהם נספו בתאונה, ביום י"ד באב תשנ"ה (10.8.1995). רונן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. בן עשרים וארבע היה במותו. השאיר אחריו אשה, הורים ושני אחים - עופר ורמי. לאחר מותו, פנו הוריו של רונן אל הפסל יעקב חפץ וביקשו שיקים פסל לזכרו. יעקב חפץ בנה שני פסלים: האחד, "הנפילה", באתר האסון בנגב, והאחר, "הריחוף", בפינת שדרות מוריה ורחוב וולפסון בחיפה, מתייחס לציר חייו של רונן. לאחר הקמת שתי האנדרטאות, כתב הפסל להוריו של רונן: "שני הפסלים נוגעים בכאב האישי, אך גם בחידלון האוניברסלי. רונן הוכרע על ידי הטבע. הוא גבר על כל האתגרים הטכנולוגיים אבל הטבע הכריע אותו".