בן אונה ומשה-חיים

בוגר מחזור מ"ט (תשכ"ח, 1968)
בוגר הפנימייה הצבאית - מחזור י"ד

נולד (9/5/1950) בדרום אפריקה

שירת כסגן מפקד גדוד טנקים בחיל השריון
מספר אישי בצה"ל: 2054890

נהרג בקרב ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים,
(9/10/1973)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים
בן 23 בנופלו

צפייה באתר אינטרנט לזכר גדעון ויילר

רב סרן גדעון ויילר נולד ביוהנסבורג דרא"פ בכ"ב אייר התש"י (9.5.50), ונפל בגיל ‏ ‏23 ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. ‏

ארצה הגיע בגיל שבע ושהה כשנתיים עם משפחתו בקבוצת אושה, ליד חיפה ‏. משפחת ויילר עברה לחיפה וגדעון למד בבית הספר הריאלי ובגיל 14 כאחיו ‏ אדם נתקבל לפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי ולמד במגמה המזרחנית. ‏ גדעון קיבל באהבה את האתגרים שהעמיד לפניו המשטר הצבאי, אהב מאד את ‏ האימונים והמסעות שנתנו פורקן למרצו הרב, לעצמאותו ולאהבת הארץ שקיננה ‏ בקרבו. ללימודים העיוניים הקדיש פחות מזמנו והתלונה תמיד הייתה שלו רק ‏ רצה היה מגיע להישגים נכבדים. בבוא הזמן עמד בבחינות הבגרות, והחל ‏ בשירותו הצבאי. טבעי היה שיפנה לשריון כאחיו אדם ושם עבר את ההכשרה ‏ הדרושה כדי לשלוט בכל רמת התפעול בחיל. תחילה כטנקיסט תותחן, לאחר מכן ‏ מפקד טנק - קורס קצינים בו היה חניך מצטיין ולבסוף קורס קציני שריון. בין ‏ קורס לקורס שירת בתפקידים השונים בסיני. כמפקד מחלקה צעיר הגיע לחטיבה ‏ שבה אדם היה כבר מפקד פלוגה. אז החלה תקופה יפה לשני האחים כשהם ‏ עסוקים בהכשרת יחידותיהם לקראת כניסה לקו. זו הייתה תקופת אימונים ‏ מפרכת וגדעון ינק הרבה מנסיונו של אדם ביחוד בקשר לטפוחו של החייל, תחום ‏ שבו אחיו הגדול בזכות שנותיו, נסיון החיים ואופיו המיוחד חדש במקוריות רבה. ‏ הימים ימי מלחמת ההתשה וביום כניסתם לקו אדם נהרג. תסכולו וצערו של ‏ גדעון היו כפולים. אח אהוב נפל והוא נשלח בעל כורחו הרחק מהקוים לתפקיד ‏ של הדרכת קציני שריון בבית הספר לשריון. מי שטעם ואהב את טעמו של חיי ‏ השדה של יחידה מבצעית קשה עליו וצרה עליו אווירת בית הספר לשריון שבו ‏ אין האנשים חשים את דחיפות העניין, ואין המתח והסיפוק של מלוי תפקיד ‏ מבצעי קרבי. אבל גדעון הצליח להתגבר על המשבר והשקיע בהדרכת הצוערים ‏ את מירב מאמציו. הוא ראה בעבודתו החדשה אתגר לחינוך דור של קצינים ‏ מעולים ככל האפשר. בתום שני קורסים הופך גדעון ממדריך לחניך בקורס מפקדי ‏ פלוגה ועם סיומו יורד לסיני כמפקד פלוגה. ‏

עתה לראשונה היה לו פיקוד עצמאי והוא פרח באויר המדברי הצחיח כשהוא ‏ מיישם את המטען הרב שנצטבר בקרבו אחרי כמה שנות אימון ועבודה. הפלוגה ‏ הייתה הטובה שבחטיבה כשנבחנה בבחני היכולת השונים. על עליונות מקצועית ‏ זו לא היו מערערים אך לא כולם השלימו עם דרכו של גדעון כמפקד עם אנשיו. ‏ היה קפדן ביותר ודרש מילוי כל הוראה ודרישה במלואה. זאת עשה מתוך אמונה ‏ עמוקה שמשמעת זו היא תנאי ראשון לתפעולו היעיל של יחידת שריון שבה ‏ הטיפול הטכני והשמירה על הכלים אינה סובלת פשרות. אבל, יחד עם זאת, לצד ‏ הדרישה המקצועית, באה דאגה אמיתית וכנה לחייל ולמלוי זכויותיו. הוא ניסה ‏ ללמוד את בעיותיהם האישיות והקדיש לכך תשומת לב מיוחדת - ברוח גישתו ‏ של אדם. למרות זאת יצא לו שם של אחד המפקדים הצעירים הקשים והקשוחים ‏ בשריון, ובעת שירותו חייליו הרגישו שמנת חלקם קשה משל כל חבריהם ‏ ביחידות המקבילות. גדעון היה מודע לכך אך איתן בדרכו וקיבל עידוד רב כאשר ‏ הסתנן לאוזניו שאנשים שמסיבות שונות עזבו את היחידה ועברו לחיים קלים ‏ יותר בטאו רגשי געגועים לחיים הקשים אך מסודרים ומלאי עשייה שהיו ‏ בפלוגתו. ‏

בתקופה זו חזרה ההיסטוריה על עצמה ובפלוגה מקבילה שירת כמפקד מחלקה ‏ צעיר אחיו יוסף, ממש כמו שגדעון שרת בעבר ליד אדם. ‏ מבוגר יותר ומנוסה יותר נגזר עליו שוב לשרת בבית הספר לשריון, הפעם כמפקד ‏ המדור לנהיגה וטפול ברכב משורין. גדעון עשה זאת באי רצון בולט. הוא הכשיר ‏ במקצוע זה את כל הדור הצעיר של חיל השריון. הוא הביא עמו את גישתו ‏ המיוחדת והתובענית. אם בקו קל יותר היה לקבל את המשטר הקשה והביצוע ‏ המעולה שדרש, ושהפכו לסמלו המסחרי, בעורף בבית הספר לשריון היה בבחינת ‏ שגעון כמעט. למרות זאת לא הרפה ונגד הזרם ורוח הזמנים המשיך להתייחס ‏ לתפקידו כאילו שמחר פורצת מלחמה והוא בחלקו תורם את מיטב יכולתו. ‏

לאחר מלחמת יום הכיפורים הביעו חברים שעבדו אתו הערכה והבנה שלאחר ‏ מעשה וכמפוכחים העידו שלו כולם היו כמותו, היו הדברים נראים אחרת. ‏

מנוי החירום של גדעון היה סגן מפקד גדוד - כך שבגיל 23 עם פרוץ מלחמת יום ‏ הכיפורים עלה לדרגת רב סרן. פרט למהלכי הקרבות שמתוארים בהמשך יש ‏ לספר מהמלחמה על הצד החם והאנושי שבגדעון, שכלפי פקודיו נדחק לקרן זוית ‏ בזמן האימונים. לרוב אנשיו במלחמה הייתה זו טבילת האש הראשונה והם היו ‏ מתוחים וחסרי ביטחון. אז נתגלה גדעון כאדם חברי מעודד ונוסך בטחון. הוא ‏ דובב את החיילים ושמר על ארשת רגועה ושקטה גם בשעות הקשות ביותר. אל ‏ אנשי צוותו התקשר תוך שעות כשהוא שואל למוצאם, עברם האזרחי והצבאי, ‏ משרה בטנק אווירה נינוחה ונעימה. מרחק רב מהדמות הקשוחה שהכירו עד אז.‏