בן חנה ויצחק-ארתור

בוגר מחזור כ"ט (תש"ח, 1948)

נולד (21/9/1930) בגרמניה

שירת כאלחוטאי בחיל האוויר

נהרג בעת מילוי תפקידו (3/5/1968)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחיפה
בן 38 בנופלו

עמנואל בנימין בירם נולד ביום 21 בספטמבר 1930 לאמו חנה ולאביו ארתור, ‏ מייסד בית הספר הריאלי העברי בחיפה.‏

בבית הספר הריאלי למד בני עד סוף שנת הלימודים השמינית. לאחר מכן עבר ‏ ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, שנוסד גם הוא ביזמתו של אביו - ד"ר ‏ בירם. ‏

עוד בטרם סיימו את חוק לימודיו פרצה מלחמת הקוממיות, ויחד עם כל בני ‏ מחזורו נטש את ספסל הלימודים והתגייס לצה"ל. כאלחוטאי בחיל האוויר עשה ‏ את ההכרות הראשונה עם סדום - זו שעתידה הייתה ברבות השנים להיות כור ‏ ההיתוך המקצועי שלו, תנופת עיסוקיו וקץ דרכו עלי אדמות.‏ שם, בסדום הנצורה, המנותקת מכל מרכז עברי, היה ממפעילי שדה נחיתה קטן, ‏ ששימש לקשר עם הנצורים.‏ אפשר שראשית אהבתו לסדום נולדה אז.‏

עם תום מלחמת השחרור שב עם בני מחזורו אל בית הספר בפרדס חנה כדי ‏ להשלים בחפזה את חוק הלימודים. תכניתו הייתה ללמוד רפואה וטרינרית ‏ בהולנד, אולם הוריו, שבנם הבכור כבר יצא ללמוד בחו"ל, לא רצו ששני בניהם ‏ ישהו בחו"ל בעת ובעונה אחת, וכך נגוז חלום הנסיעה להולנד. ‏ תחת זאת נכנס בני לטכניון העברי בחיפה ללמוד הנדסת חשמל. אך בלא יודעין ‏ המשיכה סדום "לרדוף" את גורלו.‏

בסוף קורס ד' בטכניון נשא בני אישה, את רות. לאחר תום לימודיו נכנס לעבודה ‏ בחברת החשמל בחיפה. במאי 1956 ירד לבאר שבע והתחיל לעבוד כמהנדס ‏ חשמל בסדום.‏

בשנת 1958 נסע בני עם משפחתו לארה"ב, השתלם בהנדסת ייצור באוניברסיטת ‏ קולומביה וקיבל את התואר מ"א. בשנת 1960 חזרו לארץ ובני המשיך לעבוד ‏ במפעלי ים המלח בתפקידים שונים. בקיאותו המקצועית מכאן וידיעתו הטבעית ‏ להלך עם אנשים עשוהו למועמד המתאים ביותר למשרת ראש אגף כוח אדם ‏ ומנהלה.‏

‏"תוך זמן קצר לאחר שנתמנה לתפקידו", מספרים היום במפעל, "נשתנתה ‏ האווירה. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון. הוא ידע לשמוע את האיש הקטן, ‏ להבין אותו. הוא התעניין בבעיותיו ותמיד השתדל לסייע לו בפתרונן. הוא אהב ‏ את האנשים והם אהבו אותו. הוא ידע כיצד לדבר אתם, גם כאשר דבריו היו ‏ חייבים להיות בוטים, ורק לעתים רחוקות מש החיוך הגדול מעל פניו. הוא הוכיח ‏ שליטה מקצועית בבעיות הסבוכות של אגפו ותחומי התעסקויותיו. הוא אהב את ‏ עבודתו ועבודתו אהבה אותו". ‏

תפקידו האחרון בסדום נשא אותו אל אחת מפסגות מעמדו המקצועי, ועתידות ‏ רבות נכונו לו במסגרת מפעלי ים המלח. אולם רעמו של אותו מוקש אשר ‏ התבקע תחתיו - שעה שחש לחלץ נפגעי מוקש אחר - קטע את דרכו.‏

היה זה בג' באייר, תשכ"ט.‏