בן מלכה וצבי

בוגר מחזור נ"א (תש"ל, 1970)
בוגר הפנימייה הצבאית - מחזור ט"ז

נולד (24/4/1952) בעכו

שירת כמפקד מחלקת טנקים בחיל השריון
מספר אישי בצה"ל: 2119978

נהרג בקרב בחזית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים,
(21/10/1973)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנהריה
בן 21 בנופלו

צפייה באתר אינטרנט לזכר דוד קופרמן

דודי, ילד בהיר תלתלים ויפה, נולד לשמחת הוריו, שידעו על בשרם את אימת ‏ השואה ואת הבדידות שביתמות. ביתך הראשון היה בית קטן מלא חמימות. הזמן ‏ תקופת הצנע. חיי מחסור לא ידעת, דבר לא חסרת. השנים עברו ומהבית יצאת ‏ לגן. ביישן מאד היית בחברת הילדים. חששת לצייר, נמנעת מלהשתתף בחגיגות. ‏ צפית באחרים וחותם הרצינות, הבגרות, טבוע עמוק בך, ועולמך הפרטי חתום ‏ מפני אחרים, מפני עיניים בוחנות של זרים. הזמן חלף ואח נולד לך. אתה הצייתן ‏ והנבון נקשרת לתינוק. היה מעשה המשקף את אישיותך, כפי שנתגלתה כל חייך ‏ עד לרגעיך האחרונים. ציות, אחריות, כבוד לזולת המבוגר ממך או לכל אדם אחר ‏ ‏- זו הייתה תורת החיים שלך. ומעשה שהיה כך היה. בעגלת הספורט חייך איציק ‏ חיוך שובב ומאושר, מוקף בחבריו הגדולים, בני החמש והשש. והנה, מעליהם קן ‏ דבורים. רעיון פרחחי מלא לבו של אחד מהם. מקל הונף וזעזע היטב את הקן. ‏ גדוד דבורים רגוזות זינק לכל עבר. כל החברים נמלטו על נפשם, רק אתה ‏ נשארת. ניגשת אל אחיך המוקף בדבורים וחילצת אותו. מלאי עקיצות הגעתם ‏ שניכם הביתה. ‏

שעון הזמן המשיך לתקתק, ושערי ביה"ס נפתחו לפניך: עולם הדעת והמשחק. ‏ אתה ידעת להפריד בין השניים. מילאת היטב את חובותיך בלימודים ולחמת ‏ באיבה במפריעים - הורסי השעורים למיניהם. לא הבנת לרוחם, זרים היו לך ‏ בחוסר המשמעת הפנימית שלהם. אבל גם את שפת המשחק ידעת. במרומי ‏ העצים הגבוהים שליד ביתך או למרגלותיהם, בין הבתים, בין השיחים ועל הכביש ‏ רכשת לך ידידים נאמנים לשנים ארוכות. עם כל רצינותך, שבלטה בחברת ‏ הילדים, קיימת עולם פנימי עמוס רגשות, אותו הסתרת בביישנות רבה מפני ‏ אחרים, ופתחת לו צוהר קטן ביומנך ובכמה משיריך. רק לאמך ולמחנכתך בביה"ס ‏ ‏"ביאליק" גילית צפונותיך בקושי רב. בעצמך תמהת כיצד פיצחה מורה זו מנעולי ‏ לבך האיתנים, והודית כי משנפתחו השערים ביד אוהבת הרגשת הקלה והוצפת ‏ אושר. כבר אז, בביה"ס היסודי, פיתחת לך תחביבים מגוונים. נמשכת לתנועת ‏ הצופים, ובמדי החאקי והעניבה הכחולה לצווארך היית עוזב את הבית לפעולות ‏ בדייקנות רבה, מבלי להחמיץ אף אחת מהן. ביומנך, יומנו של ילד, אתה מזכיר ‏ בעוקצנות חביבה אחד החניכים, שאינו אחראי, אינו דייקן וכוזב בהבטחותיו. ‏ יציאה במפרשיות אל הים הפתוח הייתה לתענוג ימי השבת והחג. ים עכו מחייך ‏ או זועף ואת שוליו מעטרת עיר מוקפת חומה בצבעים חמים, שריח אגדה ‏ מזרחית וצליליה עולים מתוכה. רוח ים מנופפת בלוריות ומשתעשעת בנערים ‏ הצעירים, והלב עולה על גדותיו. אהבת את עירך, נוהג היית לאסוף מעתיקותיה, ‏ לחפור ולחפש מטבעות. וכלוחם בחירוף נפש הגנת על כבודה בפני כל משמיציה. ‏ ספגת את יופייה של חיפה בפנימייה הצבאית, שם היו חבריך מימי הנעורים, אך ‏ עכו הייתה קן ילדות, שמתיקותו אינה חולפת לעולם. ‏

אלבום רכשנו לך ובו אספת בולים, וישבת שעות ושקדת על סידורם המופתי, ‏ עיסוק שמצאת בו עניים שנים רבות. תחביב אחר היה ניתוח בעלי חיים קטנים. ‏ לוכדים הייתם חרקים שונים ומשונים וצפרדעים, מתכנסים בחדרך סביב ‏ מבחנות וכלי מעבדה שונים ותוהים על סוד החיים, כשהדלת סגורה בפני ‏ המבוגרים, שלא הבינו טעם עיסוק זה ובחלו בו. ‏ אך התחביב האהוב עליך ביותר היו הטיולים. לעשות חיים - זו הייתה התכלית ‏ שראית לנגד עיניך עד לזקנה מופלגת עם אישה, ילדים ונכדים, אבל מה פירוש ‏ סיסמה זו, הנשמעת מפי כל בני גילך הצעירים? אם אחרים ראו לנגד עיניהם ‏ דיסקוטק דחוס, גפיים מתנועעות לקצבה המשתולל והצורמני של המוסיקה, ‏ אתה ראית תמונה שקטה: אוהל על פסגת הר או בצל עץ מצל, ליד אגם, ים, נחל, ‏ ושם קולחת לה שיחה שקטה על כל הנושאים שבעולם. ללכת בארץ הזאת, ‏ לראות כל פינה נידחת, זו הייתה תמונת האושר של עולמך - כל שעה פנויה יפה ‏ היא לטיולים. ביומנך אתה מציין בסיפוק שהצלחת להיות מדריך בצופים ואתה ‏ מיטיב להשתלט על חניכיך ולארגנם כהלכה. דוד המדריך - כך פנו אליך - וחשת ‏ בשם זה, ללא קיצורי חיבה ילדותיים - חשיבות והישג. ‏

לא פלא אפוא, ששעה שאותו שעון המשיך לתקתק בהתמדה וקומתך צמחה ‏ במהירות רבה ובגרות יפה נסתמנה בפניך, ידעת את רצונך: פנימייה צבאית. ‏

מסגרת נוקשה של משמעת לימודים וטיפוח נמרץ של הקשר לבית - למולדת. ‏ עזבת את הבית והיית לחייל החיים בפנימייה היו קשים. אבל דבר לא סיפרת לנו ‏ ‏- לא על פחדים, לא על אכזבות, לא על כישלונות, לא על הצלחות. גאים היינו ‏ בך, במרצך השקט ובצניעותך. ואתה כעסת על גאווה זו. התביישת בה. ‏

יש בני אדם שונים - הסברת לנו, למבוגרים. יש מי שלאושרו מבין הכל בקלות, ‏ ויש מי שהלימודים קשים לו, מעניינים אותו, והוא חייב להילחם בהם עד שיהיו ‏ לנכסיו. אל יתגאה אפוא מי שהלימודים, למזלו, מאירים לו פנים. ‏

בפנימייה ארגנת עם חבריך את החוברות של ביה"ס, הפינה הפרטית, העצמאית ‏ של החניכים. ‏

בבית היית רק בימי שישי שבת ובחופשות השונות. שני אחיך, שראו בך את האח ‏ הגדול, המבין, הכל יכול, חיכו לימים ספורים אלה, ואתה נהנית להיות להם ‏ למורה דרך מבוגר. ‏

באותם ימים מועטים ששהינו במחיצתך דרבנת אותנו לצאת לטיולים למרחבי ‏ הטבע. רכשנו מכונית שתובילנו למקומות הסתר שלך, והדבקת את כל המשפחה ‏ באהבתך לנוף. חבריך בביה"ס ובחיים לא היו רבים, אולם הקשרים היו הדוקים. ‏ אהבתם להתווכח על כל בעיה חברתית ופוליטית. כמה פעמים הייתי פונה אליך: ‏ למד לרקוד - ונתקלתי בסירוב. עולם השעשועים היה זר ובלתי אהוב עליך. ‏

שעון הזמן המשיך בתקתוקו, ומנער נעשית בחור-חייל בשריון. שם הקפדת על ‏ משמעת פנימית ועל כוח סבל. גם הרחק מהצבא, בבית, מחוץ לטווח שמיעתם ‏ של חבריך החיילים, לא התלוננת, הבלגת. ‏

היית תקופה ממושכת בסיני, "אכלת" חול כמו כל האחרים, עברת אימונים ‏ מפרכים והתקדמת בסולם הדרגות. בכל אותה תקופה ראינו אותך לעתים ‏ רחוקות וקווינו שמצב זה ישתנה. משאלה זו נתמלאה. הועברת לג'וליס והיית ‏ מדריך לטירונים. שמחנו מאד, רק אתה לא לקחת חלק בשמחתנו. מדוע? "אינני ‏ רוצה להיות ג'ובניק" - ענית קצרות. היית מוכן לשרת שנים ארוכות בצבא הקבע, ‏ ובלבד לצאת מ"גן עדן" זה אל עבר אתגרים חדשים, מאמצים נוספים. ‏

שתי בקשות הפנית אל מפקדיך בתקווה שאחת מהן תתממש - הפנייה לקורס ‏ טייס או עבודה במודיעין, כי ראית את עתידך בלימוד מזרחנות, מקצוע שעניין ‏ אותך בפנימייה, שכן מעוגן הוא בטבור ארצך ובטבורה של עירך. זכורות לי היטב ‏ השבתות בהן יצאת לעיר העתיקה לפגוש במכרים ערביים ולתרגל בעזרתם את ‏ שפת אמם - עמם. ‏

בתקופה האחרונה לפגישותינו הקצרות נדמה היה לי, שניצוץ של ילדות שובבה ‏ מנצנץ בעיניך ובלבך. כאילו חשת, שהחמצת ילדות חסרת דאגות, וכעת תשיב לך ‏ את האבדה, אך גורל מרושע חתך הכל - חלומות, מאוויים, תקוות חיים: מלחמת ‏ יום הדין פרצה. ‏

עשית עם כולם את המלאכה. יחד עם חבריך יצאת למחול השדים, אך את ביתך ‏ לא שכחת. הרצת גלויות בזו אחר זו ללא ליאות, ונימה אחת נשמעת מכולן - ‏ עידוד ההורים - "הכל בסדר גמור"; כך ניסית לעזור לנו - הדואגים בעורף. ביום ‏ השני למלחמה צלצלת מן המרפאה לאחר שנפצעת. לא יכולת להישאר באותו ‏ מקום מוגן, ומתוך תחושת אחריו כבדה מהרת אל הקרב. את גדודך לא מצאת ‏ וחיפשת בקדחתנות טנק. עלית על טנק של אנשי מילואים. בגלויה האחרונה ‏ ביקשת, כי את משכורתך נתרום למלווה מרצון, וציינת בגאווה, שגם ברגעים ‏ קשים אלה, כשאדם רוצה לחלץ עצמו עורו מהתופת המשתוללת - למדינת ‏ ישראל צפוי עתיד מפואר.‏

אחד מאנשי המילואים, ששוחח עמך באלחוט, נפגש עמנו ותאר אותך בימי חייך ‏ האחרונים: "...נלחמתי עם דוד במשך הימים 21-13 באוקטובר, 1973. לא היה ‏ צריך כמעט לדבר אתו באלחוט - הכל דפק בלי שהיה לי כל צורך לומר לו מילה - ‏ הוא תמיד קרא את הקרב נכון. בהתקפה האחרונה על "מיסורי" הוא המשיך ופקד ‏ על שארית המחלקה. כאשר אני נפצעתי, הוא המשיך להתקדם גם אחרי שהטנק ‏ השני במחלקה נפגע ומאז - מי יודע? - אני לא".‏

לבך עמד מדפוק לפתע, רק מחוגי שעון הזמן בחדר ממשיכים לדפוק באדישות, ‏ באכזריות, בלי הרף - בלעדיך.