בן רבקה ומנחם

בוגר מחזור כ"ה (תש"ד, 1944)

נולד (29/5/1926) בחיפה

שירת כסגן מפקד גדוד בחטיבת הראל, בפלמ"ח
מספר אישי בצה"ל: 1700

נהרג בקרב בחזית המרכז במלחמת העצמאות,
(19/10/1948)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית ענבים
בן 22 בנופלו

בן הצייר מנחם ורבקה. נולד ביום ט"ז בסיוון תרפ"ו (29 במאי 1926) בחיפה.

היה ילד ער ועליז. סבו - בעל הדרת שיבה - חינכו למצוות, ואהרן למד את ההפטרה לבר מצווה שלו בקלות מפתיעה. גמר בית ספר עממי. בכיתה ח' הפתיע בידיעותיו בניקוד. אף כי הראה תכונה ברורה של איש הרוח, ביכר ללמוד אחרי גמר בית ספר עממי מסגרות ומכניקה וסיים את בית הספר המקצועי בהצטיינות. אחרי כן התחיל לעבוד בחקלאות. בן י"ג הצטרף לתנועת הצופים. ‏ היה בהכשרה המגויסת - פלמ"ח - בנען. השתתף במעשי חבלה נגד השלטון המנדטורי. בפיצוץ גשרים, ב"ליל וינגייט", ב-29 ביוני 1946 השתתף בפיצוץ גשר עזה. הוא נאסר ונשלח לרפיח. סיים קורס מ"כים והדריך במשך שמונה חודשים בבית הערבה. סיים קורס מ"מים והדריך בקורסים לחבלנים במקומות שונים בארץ. משרצו להיוודע מפיו על מעשיו בפלמ"ח - לא גילה דבר, אך התחמקותו מתשובה הייתה בנימוס ובעדינות.

נבחר בצבא בין ה-"15 אחוזים". פעם בטפלו ב"בקבוקי מולוטוב" נכווה ושכב בבית החולים. משהחלים חזר מיד לפלמ"ח. היה בתוך ג'יפ שהתהפך ונתגלגל במורד הר, הג'יפ התלקח ואהרן יצא מתוכו נטול הכרה, שכב שוב בבית חולים, אך כך ימינו שותקה. הוא לא הסכים לקבל את עזרת אמו ואימן ידו לשרת את עצמו. על אף כשרונו הבולט כמפקד, הביע את רצונו לחזור אחרי המלחמה לחקלאות. מן ההכשרה המגויסת עבר בשעתו להכשרה חקלאית ועלה להתיישבות בקיבוץ חוקוק, ליד גינוסר, שהיה חבר בו.‏

בתחילת מלחמת השחרור שירת באחד הגדודים. בימי פעולת "נחשון" הצטרף לחולדה לגדוד אחר. נתמנה מפקד פלוגה בחטיבת "הראל" פלמ"ח שבירושלים. היה בין כובשי שיך ג'ארח (בימי הבריטים) והצטיין בתכנון הנסיגה משם, שנעשתה לאור היום. תכנן וביצע חבלה נועזת ומפתיעה בכביש ירושלים - יריחו, כאשר כל השטח משני צדי הכביש היה בידי האויב, כדי לעצור את הלגיון הערבי מלעלות על ירושלים. לחם בסביבות הר הצופים, ליד בית החולים הגרמני אוגוסטה ויקטוריה, ברמת רחל, בתחנת הראדאר שליד קריית ענבים. פלוגתו היא שכבשה את המנזר "מר אליאס" ובזה הוקל לחץ האויב מעל רמת רחל.

גבוה, דק גו, רציני ולעתים חייך חיוך טוב לב ואירוני כאחד. בעל אופי מורכב, קשור לביתו ומסור להוריו. צייר רישומים וקריקטורות. בקיא בעברית, חובב מוסיקה קלאסית ומודרנית. כתב שירים וניגן על כינור. חובב טבע, חקלאות וספורט. חריף שכל ומהיר החלטה. שנון, נטה למרקסיזם ולאורו בחן וניתח תופעות חיים. בחיבורו על שלום עליכם ניכרת הבנה ספרותית דקה. יש עניין בשירו "מחנה ישראל" - ניסיון לפואמה תנ"כית. הייתה לו זיקה נפשית להווי הגולה.

בקרב לכיבוש משלטים, צפונה לשער הגיא במצבע "מכבי" החזיק מעמד ארבע יממות תמימות בתנאים שלמעלה מכוחות אנוש. אחר כך השתתף בכיבוש בית מחסיר.

בעצם הקרבות הוטל עליו להדריך שורה של מפקדים עבור חטיבתו. לאחר ההפוגה הראשונה התמנה קצין מבצעים (סגן המג"ד) של גדוד אחד ועסק בתכנון הקרב בהרי יהודה ובביצועו - בכיבוש השביל המוליך לכפר עציון ולשטח שבו נפלו ה-ל"ה. בשעת כיבוש המשלט ה"משותף" הצליח הקרב ביותר. הערבים נסוגו והשאירו אחריהם רובים ותותחים שנקראו בקיצור "תותחי ג'ימי" ורובי ‏"ג'ימי" וציוד הרבה (בתיאורי הקרבות נקרא בקיצור גם ג') בשעת הקרב הזה היה במצב רוח מרומם.

פתאום פילח כדור את לבבו והוא עוד הספיק לקרוא: "נפצעתי... מסרו שלום לביתי....." ונפל בדיר אבן - במרחק 50 מטר מעמדות האויב - ביום ט"ז בתשרי תש"ט (19.10.1948). למחרת היום הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות בקריית ענבים.

אחרי שנפל הועלה לדרגת סרן לפי פקודת המטכ"ל.

הנצחה (מתוך ויקיפדיה):

בשנת 1952 הוציאו הוריו ספר: "חברים מספרים על ג'ימי", שבו נאספו חלק ממכתביו וחבריו העלו את דמותו בסיפורים מימי הפלמ"ח וקרבות מלחמת העצמאות. בספר נמצאים גם מספר שירים שכתב תוך כדי הקרבות, שעוסקים בעיקר בהגות פילוסופית ולא בחוויות הקרבות עצמם. את שיריו נהג להחביא בתחתית הקיטבג הכחול שלו, אך משזה אבד, אבדו גם רוב שיריו.

"חברים מספרים על ג'ימי" נחשב לספר ההנצחה הראשון שהוצא במדינת ישראל, ותיאורי דמות הצבר הגיבור שבו, השפיעו רבות על בני הנוער בשנות החמישים והשישים. לעתים קרובות הוקראו חלקים ממנו בתנועות הנוער ובטקסי יום הזיכרון, ומאוחר יותר הוכנסו גם למקראות הספרות של בתי הספר. ספר זה זכור לרבים שגדלו בארץ באותה התקופה. העיתונאי אמנון דנקנר אף הגדירו כ"ספר שעיצב דור". בתחילת שנות השבעים העלה תיאטרון "הבימה" הצגה על בסיס הספר.

הותקן לוח זיכרון לג'ימי באנדרטה שעיצב וביצע אביו בבית הקברות בקריית ענבים.

הסופר יורם קניוק סיפר שגופתו של ג'ימי הובאה לכנסייה באבו גוש, ואביו צייר את פניו: "שעה ארוכה צייר את פניו של בנו המת ושריר לא נע על פניו. הוא היה מרוכז כאילו מת בעצמו תחת בנו יפה התואר". הציור נמצא במוזיאון חיפה.