בן ברוריה ויהודה

בוגר מחזור מ"ח (תשכ"ז, 1967)
בוגר הפנימייה הצבאית - מחזור י"ג

נולד (3/11/1949) בדגניה ב'

שירת כמפקד כיתה בצנחנים
מספר אישי בצה"ל: 2032532

נהרג בקרב בירדן בפעולת "כראמה",
(21/3/1968)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה
בן 19 בנופלו

צפייה באתר אינטרנט לזכר יוסף שוהם

יוסי נולד ב20- במאי 1949 בדגניה ב', ילדנו הבכור. שמחה וגאווה על התינוק ‏ הבריא והיפה. ‏

באותו החורף הקשה התכסה אפילו עמק הירדן שלג. יוסי בן שלושה חודשים ‏ לקה בדלקת ריאות קשה ושבועות עמד על סף המוות. אך הוא התגבר. בחזרו ‏ מבית החולים התאושש מהר והתפתח לפעוט ער וזריז. כל כך קשה היה לפעמים ‏ להשתלט על ששת הפעוטים שהיוו את קבוצתו ואהבו להתרוצץ על המדשאות ‏ הנרחבות של דגניה ובחצר, ברפת ובלולים.‏

כאשר היה יוסי בן שנתיים ורבע עברנו לגור בשיכון בית החולים בעפולה, במורד ‏ גבעת המורה. דשאים ומרחבים גם פה וצורת חיים דומה למשק. שם עבר יוסי ‏ את השלב המכריע בילדותו ונדמה לי המאושר ביותר. היו כשמונה ילדים ‏ בקבוצת גילו. הוא היה הקטן ביניהם, אך המקובל ביותר. ‏

‏...מתקופת בית הספר איני זוכר אלא את התעודות המצטיינות שיוסי הביא ‏ הביתה מבית הספר בסוף כל שליש. לא היה צורך לעזור לו, היה קפדן ומסודר. ‏ מאז, נדמה לי, התגבשה בי התחושה של "אפשר לסמוך עליו". הרגשה זו ליוותה ‏ אותי עד לרגע האחרון והיוותה את הקו המנחה ביחסינו.‏

בשנת 1960 יצאנו לרגל עבודתי לניגריה. הפרדה מחדר בית החולים, החברים ‏ והילדות לא הייתה קלה, אך מאידך, האופקים החדשים, אירופה ואפריקה, ‏ הרפתקנות, הטיסה הראשונה, היוו תמורה. ‏

גם בניגריה חיינו במסגרת ישראלית. הקמנו בית ספר עברי בשביל 40 הילדים של ‏ הישראלים וענייני הארץ היו ההווי שלנו גם שם. ‏

בחזרנו ארצה ויוסי בן 13 השתקענו בחיפה. בשביל יוסי התחלה חדשה, סביבה ‏ ללא חברים מוכרים, עיר במקום משק או כפר ובעיות. כניסתו לבית הספר ‏ הריאלי לא הייתה בעיה מבחינת רמת ידיעותיו, אך באופן חברתי הוא הסתגר. ‏ המאוויים היו בחזרה לחדר בית החולים בעפולה, למשק של דגניה, לצורת חיים ‏ לא עירונית.‏

אינני זוכר בדיוק כיצד נולד הרעיון של הפנימייה הצבאית. היה מאמר ב"מעריב ‏ לנוער" על ההווי של הפנימייה, שנפל לידיו וזה הבשיל החלטה להתנסות בדרך ‏ הזאת. ‏

בכיתה ט' הוא מצטרף למחזור הי"ג של הפנימייה הצבאית שליד בית הספר ‏ הריאלי בחיפה. יוסי גבוה וצנום, ביישן וסגור, תשובותיו לקוניות, בלימודים אין ‏ בעיות, בדרישות הפיזיות הוא עומד יפה, אך עודנו סגור וחדוות חיים ששפע כל ‏ כך בימי ילדותו אינה נראית. ‏

בפנימייה הוא הרגיש עכשיו "בבית" וכן בבית החברים שמילא את חלל הבית ‏ הריק שלנו.‏

פסח 1967 - החופשה האחרונה לפני הבגרות והכניסה לצבא. הוא בא לביקור של ‏ שבועיים לניירובי.‏

יוני 1967 - מלחמת ששת הימים ובחינות הבגרות של מחזור י"ג. אימא הספיקה ‏ להגיע ארצה יום לפני פרוץ המלחמה, ויוסי עצבני שמא לא יספיק לקחת חלק ‏ במלחמה. באחד הימים יוסי לא בפנימייה והוא הגיע הביתה ולמחרת הוא הופיע. ‏ הלכנו לטייל לרמת הגולן והמלחמה בעיצומה. בחינות הבגרות נסתיימו ואיך ‏ שהוא עמד. ‏ באוגוסט נכנס לצבא הסדיר. הוא התנדב לסיירת הצנחנים. מכתביו מאותה ‏ תקופה מעידים על סיפוקו מהתאקלמותו המהירה במסגרת זאת. קורס מ"כים, ‏ קורס צניחה ומועד לקורס קצינים. ‏

בפברואר 1968 חזרנו ארצה. יוסי ממתין לנו בשדה התעופה. אני רואה את ראשו ‏ מעל קהל הממתינים, צחוק רחב על פניו, כובע הצנחנים בכיס ועל חזהו כנפי ‏ הצנחנים והסיירת. ‏

אני כל כך גאה ואני כל כך חרד. בחודשים פברואר ומרץ יוסי היה רוב הזמן בבית. ‏ חופשת מחלה אחרי צהבת ואפשרות לעשות בחינת נהגות אזרחית אפשרו זאת. ‏

ביום א' יוסי נקרא לחזור ליחידה. "לא אחזור הביתה לשבת" הוא טלפן ביום ב'. ‏

ביום ה', כ"א באדר, תשכ"ח נפל יוסי בכארמה. ‏

הכאב הוא גדול בשל שהוא נקצר בעלומיו, לפני שהספיק לחיות. ‏ כאב אחד לשכולים לאבד בן יחיד, שניתקה ההמשכיות, אך זהו סבל שאנו ‏ ההורים מצווים להתגבר עליו.‏

אביו יהודה