בן רינה ויהודה

בוגר מחזור נ"א (תש"ל, 1970)

נולד (29/2/1952) ביגור

שירת כמפקד מחלקת טנקים בחיל השריון
מספר אישי בצה"ל: 2115517

נפצע בקרב ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים,
(6/10/1973)
ומת מפצעיו (18/10/1973)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה
בן 21 בנופלו

נמרוד נולד ב-29.2.1952 במשק יגור, כבן לאם בת המשק ולאב ניצול שואה.‏

לבית הספר הריאלי הגיע במסגרת הפנימייה הצבאית בכתה ט', כשמאחוריו ‏שנות חיים ולימודים בכרכור ובחיפה, לשם עקרה המשפחה מהקיבוץ.‏

למוריו בעלי ההבחנה הדקה התגלה מיד כבעל חוש צדק טבעי מפותח מאוד ובעל ‏כושר ביטוי מרשים. בלימודים הצטיין במיוחד בביולוגיה ובפיזיקה, כשבד בבד ‏עם כך לא הזניח את הצד החברתי. חבר ורע היה לכל בני ובנות כתתו. אם ‏לשפוט לפי מספר צלצולי הטלפון בבית, אזי יכולנו לנחש עד כמה היה הוא דמות ‏מרכזית...‏

כתחביב אימץ לעצמו את שטח האלקטרוניקה. מכשירים ממכשירים שונים נבנו ‏על ידו בדייקנות למופת. תיקוני טרנזיסטורים לחבריו היו דבר יום ביומו.‏

את לימודיו בביה"ס הריאלי סיים בשנת תש"ל (1970) במחזור נ"א. ראשית דרכו בצה"ל הייתה בבית הספר לטייס וכרבים וטובים כמותו לא סיים ‏את הקורס. עמדה אז בפניו הברירה בין חיל השריון וחיל הרגלים, וכמי שנמשך ‏תמיד אחרי חידושי הטכניקה, בחר בחיל השריון. מסלול התקדמותו בחיל זה היה ‏אופייני; מקורס מפקדי טנקים לקורס קצינים ומשם לעבודתו המקצועית כקצין. ‏תחילה כמדריך אנשי מילואים בשריון ולאחר מכן כמפקד מחלקה בקו הראשון ‏בגולן.‏

נמרוד נודע כקצין חרוץ ואולי אף קשוח במידת מה, בבחינת נאה דורש ונאה ‏מקיים. דרש הרבה מפיקודיו, אך תמיד עמד לימינם הן בעבודתם והן בבעיותיהם ‏האישיות. נמרוד אהב את הטנק והתגאה על היותו איש השריון. החידושים ‏שהמוח הישראלי הכניס בטנקים שלנו מילאו אותו גאווה אין קץ, והוא עצמו ‏התמסר לשיפורים נוספים, שהוסיפו נוחות לצוותי הטנקים.‏

אף בעת שירותו התגלה כבעל אופקים רחבים וידע רב. ביחידתו היה משתתף ‏קבוע בחידונים ובתחרויות ידע בין יחידתיות. בביקורנו ביחידתו, כבר אחרי ‏נפילתו, סופר לנו רבות על כל זאת על ידי חבריו שנותרו בחיים.‏

נמרוד נפל ביום המלחמה הראשון, עת רסיס של פגז פגע בעורפו והיסב לו נזק ‏בל יתוקן. אחד עשר יום שכב בבית החולים ללא הכרה, כשהסיכויים להטבה ‏במצבו אפסיים. נמרוד נפטר בשמחת תורה ולא זכה לראות פרי מאמציו שלו ‏ושל חבריו בהדיפת האויב. סופר לנו, כי בשלושת שעות לחימתו הספיק - עם ‏חבריו - להשמיד טנקים רבים של האויב וכי כל יחידתו עמדה יפה מאוד במבחן, ‏כמו גם כל קומץ הלוחמים בגולן.‏

אנו יודעים שכל מה שעשה - אהב. הוא הרגיש שהוא מצוי במקום חשוב וחש ‏טעם במעשיו שם, וזאת ביטא בכל הזדמנות. אך האם יש בעובדה זו נחמה? הלב ‏ממאן להשלים עם האסון הנורא אשר פקד אותנו.‏

ההורים