בן פאולין ושמעון

בוגר מחזור כ"ה (תש"ד, 1944)

נולד (2/1/1925) בלבנון

שירת בלח"י

נדון למוות על-ידי הבריטים הועלה לגרדום בקהיר (22/3/1945)

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים
בן 20 בנופלו

אליהו חכים נולד בבירות בשנת 1927. בהיותו בן שבע עלה עם בני משפחתו ‏ לחיפה. ‏

החל ללמוד בבית הספר "אליאנס". בהיותו בן 13 נכנס ללמוד בבית הספר ‏ הריאלי. כאן גדל תחת השפעתו של מנהל בית הספר ד"ר בירם, אשר חינך ‏ לערכים של צייתנות ומשמעת ומעל לכל לגאווה ולכבוד עצמי. אליהו גדל ‏ בעיצומם של המאורעות בין ערבים ויהודים והחיכוכים הבלתי פוסקים עם ‏ הבריטים - שהשפיעו עליו עמוקות ועיצבו את דרך התפתחותו.‏

הוא הצטרף לאצ"ל למרות שתלמידי בית הספר הריאלי לא היו רשאים להימצא ‏ בתנועת נוער אחרת מאשר הצופים. כאשר נשאל האם עלינו להשיב מלחמה ‏ ענה: "אני מכיר את הערבים - גדלתי עם נערים ערבים. כמוהם כאנגלים יחשבו ‏ אותנו למוגי לב אם לא נשיב מלחמה". ‏ לאחר יום הולדתו הארבעה עשר הוצב לתפקיד אחראי באצ"ל. שלושת אחיו ‏ הגדולים של אליהו - מנחם, יוסף ועובדיה היו חברי ה"הגנה" ולשווא ניסו להניע ‏ את אליהו לנטוש את האצ"ל. לכל פניה היה משיב: "הנני חייל ולא פוליטיקאי. ‏ אינכם יכולים לשנותני". הוא נעשה באצ"ל קלע מעולה. הוא היה מציב בקבוק ‏ גזוז על הארץ, מתרחק עשרה צעדים, סובב על עקביו ובעודנו מסתובב היה יורה ‏ בבקבוק וקולע קליעה מדויקת.‏

הוא התקשה להתרכז בלימודים בבית הספר. היה אומר: "ראשי מלא עניינים ‏ אחרים - הבריטים, הערבים, המלחמה". הוא ידע להתבטא בכתב יותר מאשר ‏ בעל פה. החל מנהל יומן בו העלה את רחשי לבו. רשמיו העידו כי היה נער חושב. ‏ בגיל 15 כתב: "אני מתנחם בקראי את אחד העם, את פינסקר והוגי דעות אחרים ‏ המדברים על גאולת עמנו במולדתו. אני שוכב ומביט סביב על הרי מולדתי. על ‏ גבעות אלה שם התהלכו פעם אליהו הנביא שבשמו נקראתי ומלכי ישראל! על ‏ הגליל, בו חי פעם שבט נפתלי! מה נפלא הדבר לזכור את עבר עמנו, לחלום על ‏ היום בו ישיב לעצמו את עטרת התהילה! לבי מתחמץ בקרבי בראותי כיצד אנו ‏ מבזבזים את כוחותינו בהילחמנו זה בזה. לו אך יכולנו להתאחד וללחום שכם ‏ אחד למען גאולת ישראל"!‏

בשנת 1942 החליט לא לחזור לבית הספר. להוריו אמר שהם מבזבזים את כספם. ‏ כאשר התארגנה מחדש קבוצת שטרן אשר פרשה מן המפלגה הרביזיוניסטית עבר ‏ אליהו כחבר אל שורות הלח"י. הוא התגייס לפני כן לצבא הבריטי ואחרי זמן קצר ‏ ערק והיה מבוקש על ידי המשטרה הצבאית, והיה עליו להסתתר ולא לבוא ‏ הביתה. אך כי אליהו קיבל בקביעות כסף שאחיו שלח לו, מעולם לא השתמש בו ‏ לעצמו. הכסף הי נמסר מיד לקופת הלח"י. בימים אלה כתב אליהו - "סכנת מוות ‏ מרחפת עלי מדי יום, מדי שעה ורגע. כל יום בו אני נותר בחיים הריהו כמתנת ‏ אלוהים, אך אני מוכן בכל רגע לעזוב עולם עלוב זה שבו לא היה מקום לאחי בני ‏ עמי, לאחיות ולילדיהן החפים מפשע... הנני מבקש עתה מות שמשון בזעיר ‏ אנפין. תמות נפשי עם פלשתים... זהו גורלי בו בחרתי לעצמי. אך גם לכם אנשי ‏ לח"י, אם הידיעה תגיע אליכם, אתם תרגישו את הרגע ואתם תדעו מיהו אותו ‏ חייל אלמוני שנפל למען עמו, ודמעותיכם תלווינה אותי לקברי"...‏ הוא השתתף בשתי התנקשויות בחייו של מייק מייקל, הנציב העליון לארץ ‏ ישראל. אחרי כן נמסרה לו הודעה מטעם הלח"י שעליו לנסוע במדי הצבא ‏ הבריטי לקהיר כדי לחסל את המיניסטר הבריטי הלורד מוין. כאשר נמסרו לו על ‏ המעשה נעצר אליהו כהלום רעם. פניו להטו, "כן!" קרא. אחר הוסיף ברטט: ‏ ‏"שיבחרו דווקא בי-". ‏

ביום שני, 6 בנובמבר 1944 הציב הנהג קורפורל פירל את המכונית נוכח בניין ‏ משרדיו של הלורד מוין. מהכניסה יצאו שלושת האנשים שאותם הסיע: הלורד ‏ מוין, מזכירתו ושלישו קפטן היוז-אונסלו. המכונית נעה אט אט בחום הלוהט ‏ והגיעה למעונו של הלורד מוין. הבית היה מרוחק מן הרחוב. מאחורי גדר הברזל ‏ הוביל שביל קצר אל דלת הכניסה. המכונית נעצרה. פילר יצא לפתוח את הדלת ‏ לפני השער. אותה שעה יצא הקפטן היוז-אונסלו לפתוח את דלת הכניסה של ‏ החווילה - פנה לאחור וראה שמעבר השיחים שתי דמויות במפתיע. הם דלגו על ‏ פני הגדר ורצו אל אחורי המכונית. בידי שניהם אקדחים שלופים. אליהו חכים ‏ הגיע אל המכונית. פתח את הדלת האחורית וירה שלוש פעמים בלוד מוין. פילר ‏ קפץ אל הבחור השני (אליהו בן צורי) שחיפה על חברו והוא ירה בו שלוש ‏ פעמים. פילר נפל. בתוך המכונית צנח הלורד מוין על מושבו ואיבד את הכרתו. ‏ המזכירה שהייתה המומה חשה לעזרה. הופיע שוטר מצרי רכוב על אופנוע ושני ‏ המתנקשים נטלו את אופניהם ונסעו בחיפזון לכיוון גשר שבקרבת מקום. השוטר ‏ חש בעקבותיהם וכמעט הדביקם. היו חילופי יריות עזים עם אליהו בן צורי שהיה ‏ שני אחרי אליהו חכים. הוא איבד את השליטה על אופניו וצנח ארצה. אליהו ‏ חכים, אשר יכול היה לברוח בנקל ולהתערב בקהל חזר אל חברו כדי לחוש ‏ לעזרתו. תוךשניות מועטות נתפסו השניים בידי השוטר. הם לא גילו התנגדות. ‏

בלילה מת הלורד מוין.‏

הבחורים לא רצו פרקליט להגנתם - הם בעצמם הכינו את טיעונם ואת הגנתם ‏ במשפט. אליהו חכים שלח מבית הסוהר מכתב להוריו ובו כתב: "הורים יקרים, ‏ אני מרגיש את הייאוש הרב שגרמתי לכם, אבל אינני יכול להושיעכם. כחייל ‏ נשלחתי אל החזית ונפלתי בשבי... התנחמו בעובדה כי אינני היחיד בנופלים וכי ‏ כתוצאה ממעשינו יתנוסס הדגל העברי על ירושלים... אני שולח לכם, אימא ‏ ואבא, אחים ואחיות יקרים, את כל אהבתי".‏

המשפט העסיק את כל העיתונים והפך לנושא השיחות בכל מקום - בארץ ‏ ובמצריים. כאשר נשאל חכים על ידי השופט אם ביצע את הפשע הזה בכוונה ‏ תחילה ענה לו הן וקולו זועף. התביעה ביקשה להענישם בכל חומרת הדין. ‏ הצעירים נמצאו אשמים ונגזר עליהם עונש מוות. ‏

בשירת "התקווה" נפרד אליהו חכים מן העולם ונתלה. דבריו האחרונים היו: ‏ ‏"הנני מבקש שיקברוני בחיפה". בקשה זו לא נתמלאה עד היום הזה. הם נקברו ‏ בבית העלמין העתיק בקהיר "בסטין" בארון מתים אחד. שם נקבר גם משה בן ‏ מימון בשנת 1204. כל שם לא נחרת על אבן המצבה ורק שלוש מילים עבריות ‏ כתובות עליה: "התפללו למען נשמותיהם". ‏ הוא נפטר ביום 22 במרץ 1944.‏